הטביעו חותם: תעשיית חומרי הבניין מחרס בירושלים בתקופה הרומית לאור הממצא מקשת וילסון

מבוא

הנוכחות הצבאית הרומית בירושלים לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לסה"נ הביאה איתה מגוון של שינויים לארץ ישראל. אחד השינויים שהגיעו עם החיילים הרומיים הוא השימוש בחומרי בנייה העשויים חרס. חומרים אלה כוללים רעפים לקירוי, לבנים לבנייה, מגוון של צינורות — להולכת מים ולהולכת אוויר חם בתוך מבנים של בתי מרחץ, ופריטים נוספים. לאחר החורבן, חומרי הבנייה העשויים חרס הופיעו בתפוצה רחבה ונמצאו בכמויות גדולות באתרים רבים בתוך ובסביבות העיר.
בחפירות קשת וילסון, הממוקמת מצפון לרחבת התפילה הפתוחה בכותל המערבי, נמצאו כמויות גדולות של חומרי בנייה מחרס ובהם רעפים, לבנים וצינורות. רוב חומרי הבניין שהתגלו נמצאו ללא סימונים כלל, אך על חלק מהם נמצאו סוגים שונים של חותמות וטביעות המסמלים את מקור הפריטים. במאמר זה נציג את הקבוצות השונות של חומרי הבנייה מחרס שנמצאו בחפירות קשת וילסון, נדון במשמעויות של כל אחת מהקבוצות ונתאר כיצד תהליכים היסטוריים ושינויים שעברה העיר ירושלים באים לידי ביטוי דרך תעשיית חומרי הבנייה שבה.

חומרי בניין מחרס בירושלים

לאחר חורבן בית שני בירושלים בשנת 70 לסה"נ, חומרי בניין מחרס החלו להופיע בכמויות גדולות בירושלים. אלו הובאו לאזור על ידי הצבא הרומי כחלק מטכניקת בנייה שיעלה שיטות קודמות ואיפשרה מגוון חדש של יכולות בנייה (ראו לדוגמה: המארי 2011; מילס 2013; כהן־ויינברגר, לוי ובארי 2020). חומרי הבנייה מחרס כללו בעיקר רעפים, לבנים, צינורות וצינורות “טובולי” שנועדו להזרמת אוויר חם בתוך מבנים של בתי מרחץ וכן אלמנטים אדריכליים נוספים ששימשו לבנייה. למעשה, ראשיתה של תופעת חומרי הבנייה מחרס בתקופה הרומית קשורה באופן ספציפי לבתי מרחץ. בתחילה, השימוש בחומרי בניין מחרס נעשה רק במבני ציבור, ובשלב ראשון — במבנים של בתי מרחץ. עלות הייצור של חומרי בניין אלו הייתה יחסית נמוכה וכן ניתן היה לייצר כמויות גדולות במהירות יחסית. חומרים אלה איפשרו לספק מוצר עמיד לחום ולמפגעים נוספים, שניתן להחליף בקלות ושניתן לעשות בו שימוש חוזר — כפי שעולה ממקרים רבים שבהם נמצאו חומרי בניין מחרס בשימוש משני מגוון. במהרה, הם הפכו למוצר מועדף ונפוץ בירושלים ובסביבתה, בדומה לתהליכים שהתרחשו במקומות אחרים במרחב האימפריה הרומית (המארי 2011; קרייג 2011). לעיתים, כאמור, הם סומנו על ידי בתי היוצר שבהם נוצרו, באמצעות טביעת חותם, תבנית או חריטה.

מלבד שתי דוגמאות, שכנראה אינן מייצגות את כלל תעשיית הבנייה בארץ, העדות הקדומה ביותר לייצור ושימוש בחומרי בניין מחרס בירושלים היא מזמן הנוכחות הצבאית הרומית בעיר^1^. בתחילה היה זה ייצור צבאי בבית היוצר באזור בנייני האומה, אך לאורך השנים תעשייה זו הלכה והתרחבה — וכך גם השימוש בחומרי הבנייה שסיפקה. בתחילה הם שימשו רק בבנייה ציבורית ובמבנים מסוגים מוגדרים, אך עם הזמן התפשטו גם למבנים פרטיים ממגוון סוגים. בחפירות קשת וילסון נמצאו רבות מן הקבוצות השונות של חומרי בניין אלו. נסקור את הקבוצות הללו ונסיק מהן מסקנות היסטוריות על התפתחותה של העיר.

^1^ עד כה, ישנן שתי דוגמאות לחומרי בניין מחרס שקדמו לנוכחות הרומית בירושלים. הראשונה היא מבתי המרחץ של המלך הורדוס בארמונותיו השונים (נצר 2009) והשנייה היא של רעפים שנמצאו בקונטקסט הלניסטי מחניון גבעתי ופורסמו לאחרונה (ווקוסבוביץ וכהן־ויינברגר 2023). ארמונותיו של הורדוס נבנו ברמה ובטכנולוגיה המתקדמות ביותר לאותה תקופה, אך ודאי שאינן מייצגות את תרבות הבנייה הנפוצה. הרעפים ההלניסטיים מחניון גבעתי נראים כרגע כאפיזודה מקומית ומוגבלת.

חפירות קשת וילסון

קשת וילסון שולבה בכותל המערבי של הר הבית בירושלים, למרגלות הר הבית (איור .(1 היא המזרחית ביותר בסדרה של קשתות שחוצות את עמק הטירופויון, ממערב למזרח. בחפירות שנערכו מתחת לקשת נחשפו שמונה שכבות ארכיאולוגיות בתווך שבין התקופה החשמונאית ועד לעת המודרנית (לפירוט ודיון בשלבים השונים ראו עוזיאל, ליברמן וסולומון ;2017 .(2019 לענייננו רלוונטיות שלוש השכבות המתוארכות לתקופה הרומית: שכבה 6 המתוארכת למאה ה2- לסה"נ, לאותה תקופה, אך וודאי שהן אינן מייצגות את תרבות הבניה הנפוצה. הרעפים ההלניסטיים מחניון גבעתי נראים כרגע כאפיזודה מקומית ומוגבלת.

שכבה 5 המתוארכת למאה ה3- לסה"נ ושכבה 4 המתוארכת למאה ה4- לסה"נ (איור .(2 השכבות תוארכו על פי ממצא כלי החרס, המטבעות ופחמן 14 שנמצאו בכל אחת מהן. לפיכך ניתן לטעון ברמה גבוהה של וודאות שבשכבה 6 נבנה מבנה דמוי תיאטרון חצי עגול במחצית הראשונה של המאה ה2- לסה"נ. בשלב מסוים, המבנה יצא מכלל שימוש וכוסה באופן מכוון על ידי מילוי אדמה הומוגני של שכבה 5 המתוארך למאה ה3- לסה"נ, מילוי זה חתם את המבנה דמוי התיאטרון ותוארך על פי הממצאים שבתוכו ובאמצעות פחמן .14 שכבה 4 היא מילוי ששונה באופיו מהמילוי של שכבה .5 גם הממצאים שבתוך שכבה ,4 יחד עם תאריך הפחמן 14 מציעים תאריך מאוחר יותר לשפיכה של מילוי זה – במהלך המחצית השניה של המאה ה4- לסה"נ.

בנוסף למגוון עשיר של ממצאים מסוגים שונים, בתוך המילויים והמכלולים בשלוש השכבות מקשת וילסון המתוארכות לתקופה הרומית, נמצאו גם חומרי בניין מחרס. באופן טבעי, רוב השברים שלהם לא נשאו טביעת חותם או סימון (טביעת חותם או סימון בדרך כלל מהווים אחוז יחסית קטן של פני־שטח הפריט; כשזה נשבר — רוב שבריו אינם נושאים סימון). עם זאת, מבט כולל על הממצא שנמצא בשכבות השונות מציע התפתחות בייצור ובמגוון הקשור בתהליכים ההיסטוריים שהעיר עברה בתקופה זו.

תוצרת הלגיון העשירי

קבוצת חומרי הבניין מחרס תוצרת הלגיון העשירי היא הקבוצה המוכרת ביותר. קבוצה זו מורכבת ממגוון די רחב של פריטים, הכולל רעפים, לבנים, צינורות ופריטים נוספים דוגמת אנטפיקסים (antefixes — לוח חרס שנועד לחסום או להסתיר את קצוות רעפי החרס; לעיתים נעשו בדמות אדם, חיה או דמות מיתית). זוהי גם הקבוצה הקדומה ביותר של חומרי בניין שיוצרו בסביבות ירושלים, והקדומה ביותר בתוך המכלול הקרמי של קשת וילסון. פריטים רבים נמצאו עם מגוון טביעות חותם הנושאות את שם הלגיון העשירי פרטנזיס במגוון קיצורים וראשי תיבות. בית היוצר היחיד שמוכר עד כה לייצור חומרי בניין אלה הוא בית היוצר של הלגיון העשירי ששכן באזור בנייני האומה (ארובס וגולדפוס 2005; בארי ולוי 2018; כהן־ויינברגר, לוי ובארי 2020). בית יוצר זה, שסיפק חומרי בניין רבים למגוון אתרים בירושלים ובסביבתה, הוא אחד מבתי היוצר הלגיונריים היחידים שהתגלו עד כה במזרח האימפריה — ואחד מבתי היוצר הגדולים ביותר שנחפרו באזור כולו.

בית היוצר של הלגיון העשירי ייצר כלים מסוגים שונים, כולל כלי שולחן וכלי בישול, וגם חומרי בניין מחרס. לחומרי הבניין שנוצרו שם היה “מתכון” ייחודי של חומר. בדיקה פטרוגרפית של חומרי הבניין מלמדת על אחידות במתכון, מה שמאפשר זיהוי של חומרי בניין שנוצרו בבית היוצר הלגיונרי אך נמצאו מחוץ לו. כך, אם נמצאו רעפים או צינורות באחד האתרים בסביבות ירושלים — גם אם אין עליהם טביעות חותם — בדיקה של הרכב החומר שממנו נוצר הפריט יכולה לאפשר שיוך לבית יוצר ספציפי; במקרה הזה, לבית היוצר הלגיונרי באזור בנייני האומה (ליברמן ואחרים 2022).

חומרי בניין מחרס הנושאים טביעה או סימן של בית היוצר הלגיונרי נמצאו באתרים רבים בירושלים ובקרבתה — בין השאר בחפירות העופל והרובע היהודי (גבע 2003; בר"ג 1967; ווקסלר־בדולח 2020: 47–50 והפניות נוספות שם) וברמת רחל (אהרוני 1962). בעוד שייצור חומרי הבניין על ידי הלגיון החל לאחר חורבן בית שני ב־70 לסה"נ, ישנה חוסר בהירות לגבי מועד הפסקת הייצור. ייתכן כי לקראת סוף המאה ה־3 לסה"נ, עם עזיבת הלגיון את ירושלים והעברתו דרומה, דעך גם הייצור בבנייני האומה. עם זאת, אף שהייצור כנראה נפסק בשלב מסוים, העדויות מלמדות שהשימוש החוזר בחומרים מתוצרתו לא פסק גם מאות שנים לאחר שהלגיון עזב את העיר (אהרוני 1962; בן־עמי וצ’חנובץ 2010).

בקשת וילסון נמצאו כ־27 פריטים של חומרי בניין מחרס הנושאים טביעות חותם של הלגיון העשירי (איור 3). שני סוגי הפריטים שנמצאו הם רעפים (tegulae and imbrices) ולבנים. בכולם הסימון נעשה באמצעות חותמת המוטבעת על החומר. הכתובות עצמן מכמה טיפוסים המזכירים את שם הלגיון פרטנזיס. כך נמצאו טביעות חותם FRE X L — הקיצור של Legio X Fretensis, לצד גרסאות מקוצרות יותר (LXF) וארוכות יותר (LEGXFR), וקומבינציות נוספות — כולן מסמלות את הלגיון העשירי (להגדרת טיפוסי החותמות ראו: בר"ג 1967; ננר־סוריאנו 2010; גוטפלד וננר־סוריאנו 2012). חומרי הבניין עם טביעות החותם של הלגיון נמצאו בכל שלוש השכבות מן התקופה הרומית (דוגמאות נוספות נמצאו גם בשכבות 2 ו־3, אך אלו לא נדונות כאן).

חלק מחומרי הבניין החתומים על ידי הלגיון העשירי נדגמו פטרוגרפית והובחן כי הם עשויים מה“מתכון” האופייני לתוצרת בית היוצר הלגיונרי בבנייני האומה (ליברמן ואחרים 2022) — ובכך ניתן לקבוע כי אכן נוצרו שם.
כיוון שהופעתם הראשונה בקשת וילסון היא בשכבה 6 והם ממשיכים להופיע בשכבות המאוחרות, ניתן לקבוע כי כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 לסה"נ היה ייצור של חומרי בניין מחרס בבית היוצר של הלגיון בבנייני האומה, וכי חומרי בניין אלה נשאו טביעות חותם של הלגיון. בעבר הייתה מחלוקת סביב שאלת ראשית הופעתן של חותמות אלו (לאחרונה: רוזנטל־הגינבוטום 2019: 282). בעוד שבבור האשפה הרומי שנמצא מתחת לריצוף הקרדו המזרחי ומתוארך עד לשנת 125 לסה"נ לא נמצאה ולו טביעת חותם אחת בתוך אלפי שברי חומרי הבניין מחרס, ביסודות המבנה דמוי התיאטרון בקשת וילסון — המתוארך פחות או יותר לאותה תקופה — נמצאו כמה וכמה דוגמאות של חומרי בניין חתומים אלה.

תוצרת הקולוניה איליה קפיטולינה

הקבוצה השנייה של חומרי הבניין מחרס שנמצאה בחפירות קשת וילסון נושאת סימונים של הקולוניה איליה קפיטולינה (איור 4). כידוע, לאחר חורבן בית שני בידי הרומאים הוקם בתחומי העיר מחנה צבא. לאחר כמה עשרות שנים — סביב השנה 130 לסה"נ — הוכרזה הקולוניה איליה קפיטולינה, קולוניה רומית על אדמת ירושלים. בניגוד לשתי הקבוצות האחרות, קבוצה זו פחות מוכרת. דוגמאות בודדות של חומרי בניין מחרס הנושאים סימונים של הקולוניה פורסמו בחפירות מדרום להר־הבית (מזר 1971: איור 6: 1–3, 11), במנהרות הכותל (בהט 2013: לוח 10:13) ובעין יעל (אבנר 2015: איור 8: 3–4, 10–12).
בקבוצה זו נמצאו לבנים ורעפים (tegulae and imbrices) ששיטת הסימון שלהם שונה. בעוד שעל הלבנים הוטבעה חותמת מלבנית עם סימון הקולוניה, קבוצת הרעפים נוצרה בתוך תבניות ייעודיות שנשאו בתוכן את הסימון הקולוניאלי — שהועבר לרעפים בתהליך הייצור.
בסך הכול נמצאו בקשת וילסון 18 לבנים הנושאות את טביעת חותמת הקולוניה. בתהליך הייצור נעשה שימוש לפחות בשלוש חותמות שונות, שנשאו אחד משני הנוסחים הבאים:
א. COL(oniae) AEL(iae) CA(pitolinae)
ב. COL(oniae) AELIA(e)

חלק מטביעות החותם נמצאו בכתב־ראי (עקב אי־הפיכת כיוון הכתב בחותמת); במקרים אלה הטקסט זהה לנוסח א לעיל.
שיטת הייצור של טביעות החותם על הרעפים שונה הן מזו של הסימון הלגיונרי והן מזו של הלבנים הקולוניאליות. הרעפים נוצרו בתבנית שאותיות הכתובת היו חרוטות בה, מה שהוביל לאותיות בולטות על גוף הרעף לאחר השרפה (איור 4). בניגוד לטביעות החותם על הלבנים — שהיו קטנות יחסית (כ־4×5 ס"מ, גובה אות 1–2 ס"מ) — הכתובות על הרעפים גדולות משמעותית: כל אות בגובה 4–7 ס"מ. נראה כי בעוד שטביעות החותם על הלבנים נועדו לצורך סימון, הכתובות על גבי הרעפים נועדו להיראות; ייתכן שכאשר הרעפים הורכבו על גג, הכתובת נועדה להיראות מנקודת תצפית גבוהה.

כל הדוגמאות של רעפים קולוניאליים שנמצאו בקשת וילסון היו שבורות, אך ניתן לשחזר את תוכן הכתובת מהשוואת השברים. הצעת השחזור:
COL(oniae) AELI(ae)
CAP(itolinae)
בחלק מהדוגמאות הופיעה גם האות S בכתב־ראי; ישנן עדויות גם לאות G, אך עד שיימצאו דוגמאות נוספות קשה לשחזר את מקומה.
קבוצה שלישית של חומרי בניין מחרס המסומנים בסימון קולוניאלי כוללת שני רעפים (tegulae) עם חריטות ידניות של האותיות:
C O Ḷ

בהתחשב בקבוצות האחרות, כנראה שגם כאן ניתן להשלים לכיתוב המזכיר את התואר “קולוניה” ואולי גם את שמה — איליה קפיטולינה.
מבחינה פטרוגרפית, שלוש הקבוצות המזוהות עם ייצור קולוניאלי נחלקות לשתי קבוצות — כלומר, חומרי הבניין יוצרו משני “מתכונים” שונים: מתכון אחד מאפיין את הלבנים החתומות, ומתכון שני את הרעפים — הן those העשויים בתבנית והן אלה עם הכתובת החרוטה (ליברמן ואחרים 2022). האבחנה מעידה על שני בתי יוצר שונים (כל אחד עם מתכון ושיטת סימון ייחודיים): בית יוצר אחד התמחה בלבנים שסומנו בחותמת; השני — ברעפים שסומנו לרוב בתבניות, ולעיתים בחריטה. אפשרות אחרת: בית יוצר יחיד, אך עם שני מתכונים — אחד ללבנים ואחד לרעפים. מאחר שעד כה לא נמצא בית יוצר נוסף (מלבד הלגיונרי בבנייני האומה) המתוארך לימי איליה קפיטולינה — לא ניתן לזהות את מקומות הייצור הקולוניאליים.

השכבה הקדומה ביותר שבה נמצאו חומרי בניין מחרס המזוהים עם הקולוניה בקשת וילסון היא שכבה 5 (מאה ה־3 לסה"נ). כן נמצאו חומרי בניין אלו בשכבה 4 (מאה ה־4 לסה"נ) ובשכבות מאוחרות יותר — אחרי התקופה הרומית. הממצא מציע כי חומרי הבניין המסומנים על ידי הקולוניה נוצרו, לכל המאוחר, במאה ה־3 לסה"נ. התפוצה המועטה והמחסור בפרסומים מונעים התחקות מדוקדקת יותר אחר תאריכי הייצור והתפוצה.

חומרי הבניין המסומנים על ידי הקולוניה איליה קפיטולינה שנמצאו בחפירות קשת וילסון שימשו כנראה במבנה או במבנים ציבוריים סמוכים. בשלב המוקדם של שימוש בחומרי בניין מחרס בירושלים רובם שימשו בבתי מרחץ של הלגיון או בשימוש פרטי במבנה וילה רומית (כהן־וינברגר, ליברמן וזנטון 2021; ליפשיץ ואחרים 2011; זיסו ואקר 2014; אדלשטיין 1990). ייתכן, משום כך, שמוצאם של חומרי הבנייה שנמצאו בחפירות קשת וילסון הוא בבית מרחץ סמוך שטרם התגלה.

ייצור פרטי

הקבוצה השלישית של חומרי בניין מחרס שנמצאו בקשת וילסון היא של חומרים שסומנו על ידי יוצרים פרטיים (איור 5). קבוצה זו כוללת שתי לבנים שסומנו בחותמת מלבנית עם אותיות יווניות המרכיבות שם פרטי:
ΠΟΥΠΛΙΟΥ
זהו כתיב יווני של השם הלטיני פובליוס (Publius). שתי הלבנים מקשת וילסון שנושאות את השם הפרטי נמצאו בשכבה 4 (המאה ה־4 לסה"נ).
30 לבנים הנושאות כתובת זהה נמצאו בעבר בחפירות באזור הפינה הדרומית־מערבית של הר־הבית, באזור המכונה “בית המנורות” (פלה 2003), שם תוארכו למאות ה־4–6 לסה"נ. הממצא מקשת וילסון מעיד כי התאריך הקדום יותר בטווח התאריכים שהציעו חופרי “בית המנורות” מתאים — וכי לבנים מסוג זה היו קיימות כבר במאה ה־4 לסה"נ. מבחינה פטרוגרפית, הלבנים הנושאות את השם הפרטי עשויות מהרכב דומה לזה של הרעפים הנושאים את כתובות הקולוניה (ליברמן ואחרים 2022). ייתכן כי מדובר בייצור מקביל באותו בית יוצר — או לחלופין ייצור באותו בית יוצר לאחר העברת הבעלות מישות ציבורית של הקולוניה לידי יזם פרטי.

דיון

חומרי הבניין מחרס המסומנים, שנמצאו בחפירות קשת וילסון, מרכיבים מכלול גדול המייצג את כל קבוצות הייצור המוכרות בעיר עד כה: ייצור לגיונרי, ייצור ציבורי של הקולוניה איליה קפיטולינה וייצור פרטי המסומן בשם פרטי. החומרים המסומנים הם לבנים ורעפים; אין עדות לסימון צינורות, טובולי ופריטים אדריכליים נוספים. פריטים משלוש קבוצות הסימון נמצאו בשכבות ארכאולוגיות המתוארכות לתקופה הרומית — החל מהמאה ה־2 לסה"נ (שכבה 6) ועד המאה ה־4 לסה"נ (שכבה 4). כל הפריטים נמצאו במילויים ובשפכים ולא בקונטקסט המקורי שלהם. השיכוב של שכבות המילוי מאפשר שחזור כרונולוגי של תהליכי הייצור — מתי הופיעו, כמה זמן היו בשימוש ומתי דעך הייצור.

ההופעה המוקדמת ביותר של חומרי בניין מסומנים בקשת וילסון היא בשכבה 6, ביסודות המבנה דמוי התיאטרון (מחצית ראשונה של המאה ה־2 לסה"נ) — שם נמצאו פריטים מסומנים על ידי הלגיון. לאחר מכן, בשכבות 5 (מחצית שנייה של המאה ה־3 לסה"נ) ו־4 (מאה ה־4 לסה"נ), נמצאו גם כן חומרי בניין לגיונריים החותמים את המבנה דמוי התיאטרון. הימצאותם כבר בשכבה 6 מעידה כי כבר במחצית הראשונה של המאה ה־2 לסה"נ היה ייצור לגיונרי של חומרי בניין מחרס וכי אלה סומנו בחותמות.

על אף הדעיכה בייצור בבית היוצר הלגיונרי במהלך המאה ה־3 לסה"נ (ארובס וגולדפוס 1995; אקר 2009), חומרי הבניין הלגיונריים המשיכו להיות בשימוש גם שנים רבות מאוחר יותר — למשל בוילה הרומית בחניון גבעתי, המתוארכת למחצית השנייה של המאה ה־4 לסה"נ (בן־עמי וצ’חנובץ 2010). משום כך ייתכן כי החומרים הלגיונריים שנמצאו בשכבות 5 ו־4 אינם רק שפכים מתקופה קדומה יותר, אלא שימשו בפועל גם מאוחר יותר — במהלך תקופת הפעילות של שכבות אלו.

המגוון בטיפוסי החותמות על חומרי הבניין הלגיונריים מלמד שככל הנראה אין הבדל כרונולוגי משמעותי בין הטיפוסים. בדרך כלל החותמת העגולה נתפסת כקדומה יותר, אך היעדרה מן המכלול בקשת וילסון — לצד הופעת חמש חותמות מלבניות — מלמד כי כבר בראשית המאה ה־2 לסה"נ החותמות המלבניות היו בשימוש.
הקבוצה השנייה — הייצור הקולוניאלי — מופיעה בשכבות 5 ו־4 ומתחלקת לשלוש תת־קבוצות לפי שיטת הסימון. בניגוד לקבוצות אחרות, קבוצה זו נדירה יותר. ייצור קולוניאלי לא יכול היה להקדים את שנת 130 לסה"נ (ייסוד הקולוניה) ולא להיות מאוחר מראשית המאה ה־4, עת העיר מקבלת אופי נוצרי והשימוש בלטינית (שפת הכתובות) יורד. הימצאות סימון קולוניאלי בשכבה 5 מעידה על הופעה שלא אחרי המאה ה־3, והיעדרו משכבה 6 מציע שלא יוצר קודם לכן. ההבדלים הפטרוגרפיים בין הפריטים הלגיונריים לקולוניאליים מלמדים שלא נוצרו באותו בית יוצר. לא ניתן לקבוע אם נוצרו במקביל בשני בתי יוצר, או שהייצור הקולוניאלי החליף את הלגיונרי לאחר שזה דעך.

ייצור צבאי וייצור אזרחי לא בהכרח סתרו זה את זה ויכלו להתקיים במקביל (כפי שבבריטניה: דארוויל ומקוויר 1984). אף שחסרה בהירות כרונולוגית, נראה סביר שהייצור הקולוניאלי החליף את הייצור הצבאי — עם תקופת חפיפה — כתולדה של מעבר דפוס ההתיישבות בירושלים מאופי צבאי לאופי אזרחי. ייתכן שהשינויים בתעשיית חומרי הבנייה הם אינדיקציה לשינויים החברתיים: ממחנה צבאי לקולוניה אזרחית, ומתעשייה ציבורית מאורגנת ליזמות פרטית. תופעות דומות התקיימו גם במקומות אחרים באימפריה (למשל בהולט, דלמטיה וצ'סטר — שם הלגיון ה־12 השכיר את בתי היוצר לבעלי מלאכה פרטיים: סוואן ופילפוט 2000; ווארי 2010).

ייצור ציבורי של חומרי בניין מחרס מוכר מאתרים אחרים באימפריה, אך אינו פרקטיקה נפוצה (ליברמן ואחרים 2022). סימון חומרי בניין על ידי הישות העירונית — הקולוניה איליה קפיטולינה — מעיד על ייצור לטובת מיזמים ציבוריים של הקולוניה או פרויקטים תחת אחריות/חסות הרשות המקומית. בדרך כלל חומרי בניין כאלה נוצרו בבתי יוצר ציבוריים שהופעלו על ידי בעלי מלאכה פרטיים ששכרו את המתקן מן השלטון המקומי. בקולוניה, בנייה ציבורית הייתה לרוב תחת אחריות השלטון המקומי הן מבחינת תכנון, מימון וביצוע בפועל (דארוויל ומקוויר 1984; ווארי 2010: 139).

בקולוניות אחרות — למשל לונדון — חומרי בניין מתוצרת הקולוניה נוצרו כחלק מגל בנייה ופיתוח ביוזמת המועצה המקומית (בטס 1995). ייתכן כי באיליה קפיטולינה מדובר במצב דומה: לאחר 70 לסה"נ העיר חרבה לחלוטין. הלגיון העשירי שחנה בעיר יזם מפעלי בנייה (כמויות חומרי הבנייה הלגיונריים מעידות על כך — כולל בשכבה 6 ביסודות המבנה דמוי התיאטרון). בשלב מסוים התפתח המחנה הצבאי לקולוניה רומית רשמית (כ־130 לסה"נ). בנייה מחדש של העיר כקולוניה הייתה מיזם גדול שדרש תכנון, תעדוף כלכלי וביצוע מהיר; מבני ציבור ושירותים היו נחוצים לקולוניה החדשה. גל בנייה הצריך כמויות גדולות של לבנים ורעפים — ולכן הוקם בית יוצר עירוני בסביבות הקולוניה.

על פי העדות האפיגרפית (כתובות) והפטרוגרפית (הרכב החומרים), נראה שלפחות שני בתי יוצר עבדו תחת חסות הקולוניה (או בית יוצר אחד עם כמה פסי ייצור — אחד לרעפים ואחד ללבנים). חסות זו מלמדת שהשלטון המקומי היה מעורב בהתפתחות הפיזית של איליה קפיטולינה. הסימון על ידי הקולוניה הוא לא רק ביטוי לסמכות המועצה אלא גם מעיד על תוכנית פיתוח מאורגנת ומנוהלת. ייצור בשני בתי יוצר לפחות — או בכמה פסי ייצור בבית אחד — מלמד על דרישה מוגברת לחומרי בניין בפרק זמן קצר יחסית. נראה כי ראשית הבנייה בירושלים לאחר החורבן הייתה ביוזמה ובביצוע של חיילי הלגיון, אך עם הזמן מיזמי הבנייה עברו לאחריות השלטון האזרחי של הקולוניה.

עם דעיכת הקולוניה — כנראה לאחר עזיבת הלגיון העשירי בסוף המאה ה־3 לסה"נ — יזמים פרטיים נכנסו לחלל שנותר בייצור חומרי בניין מחרס. כך מופיע פובליוס בשכבה 4 בקשת וילסון, לצד יזמים פרטיים נוספים ששמם חתום בחומרי בניין מחפירות אחרות (כהן־ויינברגר, ליברמן וזנטון 2022; ווקסלר־בדולח ואחרים 2022; פלה 2003). בעוד שהלבנים של פובליוס זוהו בעבר עם פעילות בתקופה הביזנטית, נראה כי הן קשורות דווקא לתהליכי האזרוח בתקופה הרומית המאוחרת — ומסמנות את השלב הבא בעיר הרומית: לאחר ייצור צבאי (המבטא שלטון צבאי) — ייצור ציבורי קולוניאלי (אופי אזרחי של הקולוניה), ובשלב הבא — ירידת חשיבות הקולוניה והתחזקות היזמות הפרטית שסיפקה את חומרי הבניין לטובת מיזמי הבנייה וההתפתחות העירונית של ירושלים.