הסל ריק
לעגלת הקניות
יובל מלחי: הסודות של עיר דוד
פרק 5: מתקומה לחורבן.
בשנת 722 לפני הספירה, כבשו האשורים בשנית את ממלכת ישראל. רבים מנתיני הממלכה ברחו דרומה לממלכת יהודה השכנה, אחרים הוגלו מארץ ישראל וכפי הנראה נטמעו באוכלוסיות מקומיות.
הם נולדו בתור עשרת השבטים האבודים, והגלות ידועה בתור גלות אשור.
כמאה ושלושים שנים מאוחר יותר, בשנת 586 לפני הספירה, נכנעה ממלכת יהודה לכובשים מבבל ובראשם נבוכדנצר. יהודים רבים הוגלו לבבל אך באופן מפתיע הצליחו לשמר את קהילתם ולחיות כיהודים בגלות. כמעט 2600 שנים לאחר גלות בבל, ממש לפני כעשרים שנה, נחשפו מאות תעודות עתיקות בשפה האכדית, שפת האימפריה הבבלית. מהתעודות אנו לומדים על חיי יומיום בבבל, למשל ליהודים שהתגוררו בבבל היו חוות חקלאיות. לאחד מיישוביהם, יש שם מפתיע, תל אביב, ישוב המוזכר בספר יחזקאל.
משהוגלו לבבל לא ידעו היהודים כמה זמן ייאלצו להתגורר בגלות.
להפתעתם, כעבור 50 שנה האימפריה הפרסית השתלטה על האימפריה הבבלית. המלך הפרסי
כורש אפשר לגולים לשוב לארצותיהם לאחר 70 שנות גלות. בכתובת שנמצאה על גליל חומר המכונה "הגליל של כורש" נכתב, כי העמים השונים שהוגלו הורשו לשוב לבתיהם ולמולדתם כדי להקים מחדש בתי מקדש לאליליהם.
פסוק בספר דברי הימים מתאר את המדיניות של המלך כורש: כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלם אשר ביהודה מי בכם מכל עמו יהוה אלהיו עמו ויעל". השמחה בעקבות הכרזתו של כורש הייתה כה גדולה, עד כי לרבים
מיהודי בבל היא נראתה לא פחות מחלום.
"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה".
אבל לעזוב ארץ פורייה ועשירה לא היה קל.
יהודי בבל הספיקו להשתקע במדינה להקים עסקים חובקי עולם וחלקם הפכו עמידים.
רבים מאותם יהודים שהצליחו, לא מיהרו לעלות ארצה. בספרי התנ"ך עזרא ונחמיה מתוארים מאמצי העלייה ושיקום ארץ ישראל, ובפרט ירושלים.
אחד מראשי העולים היה זרובבל בן שאלתיאל, נצר למלכי יהודה. קבוצת העולים לארץ ישראל נקראה "שבי ציון".
שבי ציון החלו לבנות את יישוביהם החדשים- ישנים, להקריב קורבנות ובמאמץ רב, שערך כמה עשרות שנים הקימו את בית המקדש השני.
תיאור רגע חנוכת בית המקדש השני שהיה בתחילה קטן ועלוב ביחס למקדש שבנה שלמה נוגע ללב.
הוא מתאר את העצב על דלות הבית החדש, ועם זאת את השמחה על בנייתו מחדש.
בספר עזרא מסופר כי ההתרגשות הזאת הייתה קולנית, עד כי לא ניתן היה להבחין בין קולות העצב והשמחה. "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בכים בקול גדול ורבים בתרועה בשמחה להרים קול ואין העם מכירים קול תרועת
השמחה לקול בכי העם".
קולות הבכי והשמחה התערבבו באותה חגיגה.
בסביבות שנת 445 לפני הספירה הגיע נחמיה בין חכליה ממנהיגי שיבת ציון מפרס לירושלים.
נחמיה ניסה לעלות אל העיר עם בהמתו, אך לא הצליח. "ואהי שבר בחומת ירושלם אשר
פרוצים ושעריה אכלו באש ואעבר על שער העין ואל ברכת המלך ואין מקום לבהמה לעבר תחתי".
נחמיה ראה את ירושלים השבורה, את האויבים הרבים שהיו ליהודים ואת המצב הכלכלי הקשה בארץ.
נחמיה הבין כי עליו "להפשיל שרוולים" ולהתחיל לעבוד.
הוא גייס את תושבי ירושלים והחל לשקם את חומות העיר.
לכל משפחה או קבוצת משפחות ניתן קטע מסוים שהיה עליהם לשקם.
הקבוצות המשיכו בעבודותיהן היומיות, ובשאר הזמן שיקמו את החומה.
על פי המסופר במקרא לאחר חמישים ושניים יום החומה עמדה על תילה.
בעיר דוד ישנם קטעים מסוימים של החומה שנבנו בתקופה הזו, בתקופה הפרסית, והם מכונים "חומת נחמיה".
על אותה חומה ממש מוקרן מדי ערב מופע יוצא דופן בשם "הללויה".
זהו מופע המוקרן על גבי העתיקות של עיר דוד, תחת כיפת השמיים, והוא מראה את סיפור שיבת ציון על גבי אותם חומות שבנה נחמיה.
דרך אגב, בימי העליות הציוניות החל מאמצע המאה התשע עשרה רבים מהחלוצים ראו עצמם כשבי ציון המודרניים. סיסמתם נלקחה מספר נחמיה.
"באחת ידו עשה במלאכה ואחת מחזקת השלח". יד אחת בונה ויד אחת נלחמת. שלח או שלח היא חרב קצרה או כלי נשק קטן אחר.
הישוב היהודי החדש שהקימו שבי ציון הלך והתפתח. להנהגה הפוליטית שהקימו קראו "הכנסת הגדולה" והיו בה מאה ועשרים חברים.
במשך כמאתיים שנה הייתה יהודה תחת שליטתה של האימפריה הפרסית, בה עשרות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל.
במאה הרביעית לפני הספירה עלתה אימפריה חדשה לשלטון, אימפריית יוון, ובראשה אלכסנדר מוקדון, הידוע בכינויו "אלכסנדר הגדול". במסע מלחמה שנמשך עשר שנים, הצליח אלכסנדר לכבוש שטחים מיוון ועד הודו, כולל מצרים.
אלכסנדר מת במפתיע ולא השאיר אחריו צבא, יורשיו חילקו את השטח העצום שכבשו בין מפקדים שונים.
ארץ ישראל הייתה אז תחת שלטון בית תלמי ששלט על מצרים ובמשך כמאה שנה היהודים חיו במין אוטונומיה, שלטון עצמי, שבה יכלו לשמור על תורת ישראל וחוקותיה. התרבות היוונית עשתה דרכה למקומות רבים במזרח התיכון, ביניהם גם לארץ ישראל.
יהודים רבים הוקסמו מהתרבות היוונית, שיצרה מוסדות חינוך מתקדמים כמו הגימנסיון, פילוסופיה יוונית' משחקי ספורט, אמנות הנאום או רטוריקה' לימודי אסטרונומיה ועוד. היהודים אפילו נמשכו אל הדת היוונית, שמאמינה באלים רבים.
יהודים אימצו שמות יוונים, תרגמו את התורה ליוונית, למדו פילוסופיה יוונית וענדו תכשיטים בסגנון יווני שכללו דמויות של אלים, בני אדם וחיות.
בקיץ 2018 נמצא בחפירות חניון גבעתי שבעיר דוד עגיל זהב מדהים ביופיו עם עיטור בצורת ראש עז. את החפירות בחניון גבעתי מובילים אוניברסיטת תל אביב ורשות העתיקות. התרבות היוונית השפיעה במיוחד על היהודים שחיו בעיר, השכבות העליונות בחברה, ואף על כוהני בית המקדש, אך היא עוררה תסכול בקרב השכבות הנמוכות והיהודים שחיו בכפרים שרצו לשמור על המסורות הישנות, כמו למשל משפחת חשמונאי.
בינתיים עברה השליטה בארץ ישראל, מבית תלמי שבמצרים לבית סלאוקוס שבירתו הייתה אנטיוכיה שבסוריה. בית סלאוקוס נחל תבוסות מול הצבא הרומי, כוח עולה חדש, והיה זקוק לכסף כדי לממן את מסעות המלחמה שלו.
לכן החליט השליט היווני אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, "המתגלה" ביוונית, לגבות מיסים גבוהים יותר ולקחת כמה מאוצרות בית המקדש.
אנטיוכוס הרביעי רצה לאחד את העמים השונים שהתגוררו תחת שליטתו.
הוא הורה להם לאמץ מנהגים יווניים ולהפסיק לקיים מנהגים מקומיים, כמו למשל את מנהגי הדת היהודית.
משפחת חשמונאי ממודיעין התנגדה לדריסה היוונית ויצאה לקרב נגד האימפריה הסלאוקית.
החשמונאים ברשותו של יהודה המכבי ניהלו שמונה קרבות נגד הסלווקים.
בסוף הקרב הרביעי נכנסו החשמונאים וחייליהם לירושלים, והשתלטו מחדש על בית המקדש.
בשנת 167 לפני הספירה הורה אנטיוכוס על הקמת מצודה חדשה בירושלים.
מצודה ביוונית "אקרא" ובארמית "חקרא". בשנת 2015 נמצאה מצודה בחניון גבעתי שבעיר דוד.
המצודה הייתה אימתנית, ובחפירות באתר נמצאו כלי נשק רבים, ראשי חצים ותחמושת לכלא ידני, עשויה מעופרת עם סמל של קלשון' סמלו של אנטיוכוס הרביעי. בנוסף, נמצאו במצודה מאתיים ידיות של קנקני יין גדולים מרודוס שביוון ומטבעות רבים. ארכיאולוגים מאמינים שהמצודה הזאת היא מצודת החקרא מימי החשמונאים. עוד על מצודת החקרא בפרק הבא.
בשנת 142 לפני הספירה קיבל לידיו שמעון החשמונאי את ההנהגה על ארץ ישראל.
הוא השיג עצמאות מלאה לאזור יהודה ושנה לאחר מכן הצליח סוף כל סוף לפנות את החקרא מסלווקים. שמעון יצא למסע כיבושים וכבש את גזר, יפו וערים נוספות בשטח ארץ ישראל המקראית.
הוא הצליח להשיג עצמאות מלאה ולדעת חוקרים רבים היה המוצלח ביותר מבין חמשת בניו של מתתיהו.
לאחר שתמו המלחמות שיפצו החשמונאים את ירושלים, הר הבית ובית המקדש והרחיבו אותם. בעיר דוד ניתן לראות קטע חומה ומגדל מתקופת החשמונאים.
מי יודע, אולי שמעון נגע בדיוק באותה אבן שאתם רואים.
בשל התרחבותה של ירושלים הקימו החשמונאים מפעלי מים. יש ארכיאולוגים הסבורים שבריכת השילוח הגדולה, בקצה עיר דוד, בריכה ששימשה לשתייה ולטהרה, נבנתה בימיהם עקב התרחבות האוכלוסייה היהודית וירושלים. אבל גם זה לא הספיק, החשמונאים לא יכלו לסמוך על כמות המים המוגבלת של מעיין הגיחון ומי גשמים, בעיקר בתקופת שלושת הרגלים שתספיק לכל תושבי ירושלים ואורחיה. לכן, נוסף על הבריכה, הם הקימו אמת מים משוכללת ממעיין עיטם שליד בית לחם. בתווי ההררי בנו החשמונאים אמת מים באורך של 23 ק"מ.
כיום ניתן ללכת בתוכה של האמה החשמונאית בטיילת ארמון הנציב, בסיור שנקרא "שביל האבנים הכחולות", עוד על הסיור הזה באתר של עיר דוד.
לאחר שהרחיבו החשמונאים את ירושלים, הם שיקמו את המבנים שבעיר דוד.
בתקופות שונות, וגם בתקופת החשמונאים התגוררו אנשים עמידים בחלק העליון של עיר דוד, ואנשים עמידים פחות בחלק התחתון, שהיה רחוק יותר מבית המקדש ודרש טיפוס רב יותר.
למרות שבניו של מתתיהו החשמונאי נלחמו בבית סלאוקוס ובתרבות היוונית, הדורות הבאים החלו לאמץ את התרבות היוונית בעצמם.
נכדו של מתתיהו החשמונאי נקרא יוחנן הורקנוס, ניניו נקראו אלכסנדר, אריסטובולוס ואנטיגונוס, לא בדיוק שמות יהודים.
החשמונאים אומנם גירשו את היוונים מארץ ישראל, אך לא הצליחו להתגבר על המחלוקות שביניהם. ניניו של שמעון, יוחנן הורקנוס ואחיו הצעיר יהודה אריסטובולוס נקלעו למאבקי ירושה. יהודה אריסטובולוס השני, צעיר ושאפתן, הצליח להשתלט על ירושלים ולקחת את המלוכה מאחיו. אלא שלאחיו הבכור, הורקנוס, היה יועץ ששמו אנטיפטרוס והוא עודד את הורקנוס לחבור אל הרומים. יוחנן הורקנוס אומנם זכה במלוכה, אך יועצו אנטיפטרוס החל לקדם את בניו, פצאל והורדוס והם הפכו למושלי מחוזות.
עד מהרה תפסו אנטיפטרוס ובנו הורדוס את השלטון והורדוס דאג לחסל את כל נצרי השושלת החשמונאית עד לאחרון שבהם. הורדוס ישלוט ביהודה למעלה משלושים שנים.
המלך הורדוס פעל בחסות השלטון הרומי ולא היה חשוף להתקפות מצד אויבים.
הדבר הקנה לו שקט, והוא יכול היה להתרכז בפיתוח אזור ארץ ישראל.
הורדוס פיתח את המסחר והתעשייה, היבוא והיצוא.
עד היום אפשר לראות בקיסריה, במצדה ובמקומות רבים נוספים בארץ את שרידי המבנים המפוארים שבנה הורדוס. את בית המקדש בירושלים הפך הורדוס לאחד המבנים היפים בעולם.
חז"ל כתבו כי מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין יפה מימיו.
על מנת להבטיח את המשך שלטונו הוציא הורדוס להורג רבים ממתנגדיו, בדרך כלל ללא משפט או ללא משפט הוגן.
יהודים רבים זעמו על הורדוס ועל הנציבים הרומיים שבאו אחריו.
באותם ימים הלכה וגדלה החברה היהודית ועם ריבוי האוכלוסין והתעמרות הנציבים הרומאים נוספו גם דעות ומסורות. היהודים נחלקו לכתות וכיתות שונות.
למשל, צדוקים, פרושים, סיקריים, איסיים ועוד. הם לא הסכימו זה עם זה.
חילוקי הדעות בין הקבוצות או המפלגות נסבו בעיקר בעניין דיכוי האימפריה ,הרומית קבוצות מתונות צידדו בדרכים דיפלומטיות ואילו האחרות האמינו בשימוש בכוח ותמכו בדרכי פעולה קיצוניות יותר.
עד מהרה השתלטו על ירושלים הקבוצות שתמכו בפעולות קיצוניות.
הן הפסיקו להקריב קורבנות לקיסר הרומי והלכה למעשה פתחו במרד כנגד האימפריה הרומית העצומה.
הארכיאולוגים רוני רייך ואלי שוקרון החלו לחפור בעיר דוד באוקטובר 1995.
עם תחילת העבודות נערך במקום טקס לציון 3000 שנה ליסוד ירושלים. רייך נזכר ששירת ההמנון, ריגשה אותו במיוחד מפני שהטקס התקיים במקום שבו עמדה מצודת ציון, זו המצודה היבוסית המוזכרת בתנ"ך, אותה מצודה שכבש דוד המלך.
שם המצודה הפך לשם נרדף לארץ ישראל, "ציון", בעקבותיה, נקראה הכמיהה לשוב לארץ ישראל בתור ציונות.
לצד ההתרגשות, הייתה גם ספקנות. מאז שהחלו ארכיאולוגים לחפור בירושלים כדי לגלות את סודות העבר חלפו יותר ממאה שנים, בשלב זה לא חשב איש שיכולים להיות גילויים מרעישים. במשלחות הראשונות שחקרו את תולדות העיר חשפו את שכבות ההיסטוריה.
מערכת המים הקדומה, את הביצורים והחומות, בתים וחדרים. כל מה שניתן היה לגלות כבר התגלה, או לפחות זאת הייתה תחושתם של הארכיאולוגים רייך ושוקרון. עת החלו בעבודתם עד היום.
עד מהרה התברר עד כמה עיר דוד יכולה להפתיע.
רייך ושוקרון, גילו ממצאים רבים מהתקופה הכנענית, כלומר יותר משלושת אלפים שנה אחורה בזמן, לפני תקופתו של דוד המלך. בקרבת מעיין הגיחון, הם גילו שרידים של מערכת ביצורים וכן בריכה גדולה.
תושבי העיר חצבו אותה בסלע על מנת לאגור מים, בתחילה מי גשמים ואחר כך העמיקו וחיברו את הבריכה למעיין הגיחון כדי שתהיה מלאה במים ותהיה בעלת גישה נוחה יותר.
רייך ושוקרון הכירו היטב את מערכת המים של ירושלים הקדומה וידעו לדקלם בעל פה את כל מה שנחקר ונאמר עליה, אבל הבריכה שגילו שינתה את הכול.
הם החליטו להתעמק במנהרה סמוכה שנחקרה באופן חלקי בלבד על ידי משלחת קודמת, אם כי שרידים מהחפירות נותרו במקום. במנהרה הם מצאו דליי מתכת, מקוש חפירה, ומקטרת עץ, ציוד ששימש את אנשי משלחת פרקר כשמונים שנה קודם לכן.
רייך ושוקרון השלימו את העבודה וגילו שהמנהרה מגיעה כמעט עד הבריכה.
בחפירות נחשפו שתי שכבות סלע, העליונה פריכה יותר מהתחתונה. התברר שהמנהרה המקורית נחפרה רק בשכבה העליונה הקלה לחפירה, והיא הובילה אל בריכת המים הכנענית שהייתה מוקפת ביצורים, רק מאוחר יותר נחפרה נקבעת השילוח ובריכת המים יצאה משימוש התכסתה בעפר ונשכחה.
לרייך ושוקרון נקרתה ההזדמנות לחקור אתר נוסף בצידה המזרחי של עיר דוד. בעבודות לחידוש צינור ביוב שנערכו בסביבה נחשפו במקרה שתי מדרגות אבן עתיקות.
רייך ושוקרון נזכרו בדו"ח של שני ארכיאולוגים בריטים בליס ודיקי, שערכו במקום חפירה מצומצמת כמאה שנים קודם לכן. בדוחותיהם של בליס ודיקי נכתב כי הם חשפו חמש מדרגות.
בדומה לשכבות הארכיאולוגיות, כך גם ידע ארכיאולוגי נבנה שכבה על גבי שכבה.
בזכות המשלחת הבריטית הבינו רייך ושוקרון שאתר חדש ובלתי מוכר נמצא מתחת לרגליהם. אבל מה הוא? מה הן המדרגות הללו? למרבה ההפתעה, התגלתה שם בריכת מים גדולה בגודל של חמישים מטרים רבועים.
לבריכה היו מדרגות אבן מצדדיה שאפשרו לתושבי העיר לרדת בקלות אל מאגר המים.
זו הייתה הפתעה משום שהיא נמצאה במורד הדרך מבריכת השילוח. לשם מה היה צורך בשתי בריכות?
רייך ושוקרון השתמשו בגלאי מתכות כדי לגלות אם התחבא משהו בין האבנים שמהן נבנו המדרגות. אכן בכל פעם שהגלאי צפצף הם שלפו מהמלט שבין האבנים, מטבע. בסך הכול אותרו שבע מטבעות, כולם מהמאה הראשונה לפני הספירה, כלומר מימי בית שני.
הבריכה שנחשפה היוותה את מאגר המים המרכזי של ירושלים באותה תקופה והיא כנראה החליפה את הבריכה המקורית הקטנה יותר.
כך התברר שקיימות שתי בריכות ששתיהן ראויות להיקרא בריכות השילוח, זו שהייתה גלויה ומוכרת מזה זמן רב, וזו שנחשפה מחדש רק לפני שנים ספורות.
הבריכה שנחשפה, בריכת השילוח של ימי הבית השני החליפה את הבריכה הקטנה יותר, המקורית.
מדוע נזקקו לבריכה גדולה יותר?
אוכלוסיית היהודים בעולם הלכה וצמחה, ובעת שלושת הרגלים היו מגיעים אל העיר מספר עצום של עולי רגל, במיוחד בתקופות כלכליות טובות היה צורך במקווה מים גדול, שיתאים למספרם ההולך וגדל של עולי הרגל, כדי שהם יטבלו בו לפני עלייתם לבית המקדש.
רייך ושוקרון חשפו גם קטעים מדרך עולי הרגל. שש מאות מטרים שחיברו בין בריכת השילוח לבין בית המקדש.
לצד הבריכה נחשפו שרידים של רחבה גדולה, שדרת עמודים מקורה ולאחר מכן נחשף קטע של רחוב מדורג מרוצף באבנים שעולה אל הר הבית, לצדו תעלת ניקוז מרשימה.
תעלת הניקוז היא למעשה מנהרה שנבנתה בימי הורדוס כדי לנקז את המים מהר הבית והר ציון ולאסוף את מימיהם.
כמו כן, התעלה שמרה על ניקיון הרחוב וניקיונם של עולי הרגל שטיהרו את עצמם בבריכת השילוח ועלו באותו רחוב בזהירות אל בית המקדש.
כיום, חלקו הדרומי של הרחוב פתוח לקהל, וחלקו הצפוני ייפתח בעתיד.
בחפירות שנערכו באותו מקום, נמצא פעמון זהב זעיר שככל הנראה היה תפור לבגד של עולה רגל נכבד, אולי אדם בעל תפקיד בפולחן בבית המקדש.
החופרים מצאו גם מעין חותם שבו נכתב בארמית "דכא ליה", כלומר טהור לאדוני. יתכן שבחותם זה אישרו טהרת קורבן שהובא לבית המקדש ויתכן שזה הוא חפץ אחר הקשור לעבודת הפולחן.
בניגוד לממצאים שמעידים על התקופה שבה בית המקדש עמד על מקומו, ברחוב המדורג התגלו גם ממצאים שמעידים על חורבנו. אבנים שרופות מרמזות על האסון שפקד את המקום לפני כמעט אלפיים שנה.
בסופו של המרד נגד הרומים עמדה ירושלים תחת מתקפה.
המורדים היהודים נאלצו להתחבא.
הם לקחו איתם מזון ומים והסתתרו בתעלת הניקוז הסגורה לגמרי, שנמתחה לצדו של הרחוב המדורג. כשהרומים פרצו את חומות העיר, הם עקרו מדרגות בחיפוש אחר המורדים. בספר מלחמות היהודים ברומאים, מתאר ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו טבח נורא שהתרחש בעיר.
הארכיאולוגים רייך ושוקרון מצאו בתעלת הניקוז שרידים של סירי בישול שלמים שייתכן כי שימשו את המורדים במקום מחבואם.
הם מצאו גם מטבעות שהוטבעו בשנת המרד נגד הרומאים ושרידים של חרב שנשא חייל רומי. ברחוב המדורג ניתן להבחין במדרגה שחלק ממנה נעקר, פתח שנפער בכוח ומוביל לתעלת הניקוז.
זו עדות אילמת לרגעים האחרונים של אלפים מתושבי ירושלים שגורלם נגזר עליהם.
במשך חמש עשרה שנה ניהלו רייך ושוקרון חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד. בשנת 2009 כשבדקו את המדרון המזרחי הם הופתעו לגלות שלושה חדרים. בנוסף לשלושה חדרים חצובים בסלע שנחקרו בעבר, החדרים הללו היו בשימוש במאה השמינית לפני הספירה בתוך עיר דוד.
באחד החדרים נתגלו שלושה חריצים ברצפה דמויי האות "וי" ויתכן כי שימשו לעיצוב מכונת אריגה.
סמוך לחדר התגלו משקולות נול רבות, שמתחו את החוטים על מכונת האריגה.
בחדר הסמוך הפיקו שמן זית.
רייך ושוקרון העריכו כי יתכן ומדובר באזור תעשייה קטן, או שהיו אלה חדרי מלאכה של אחד מבתי העשירים שהתגוררו במקום.
בחדר אחר נמצאה מצבה קטנה וייחודית ששימשה לפולחן ביתי כלשהו.
ההערכות הן שהיא קשורה בצורה כלשהי לחדרי המלאכה, אך התעלומה נותרה בעינה.
הממצאים המדהימים של עיר דוד מספקים לעיתים שאלות רבות יותר מאשר תשובות.
בשנת שישים ושבע לספירה, החלו הרומים לכבוש ישוב אחר ישוב בגליל ובגולן.
יהודי ירושלים שמעו את השמועות והבינו כי בקרוב יגיעו הרומים גם לירושלים, אך הם לא יכלו להתכונן לבואם. השנאה בין קבוצות היהודים הלכה והתעצמה עת שחטו הרומים את יהודי צפון ארץ ישראל. בירושלים התחוללה מלחמת אחים של ממש. קיצונים יהודים רצחו את מנהיגי העם ואת הכוהנים הגדולים, חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.
אלפי יהודים נרצחו בעיר שהפכה לעיר של דם ודמעות.
לחימת היהודים אלה באלה הגיעה גם לבית המקדש, כהנים נהרגו ורציחות פוליטיות התרחשו בבית המקדש עצמו.
מאוחר יותר נשרפו מחסני המזון של העיר. אותו מזון יכול היה להספיק לשנות מצור ארוכות, אך כעת לא נותר ממנו דבר.
יוסף בן מתתיהו כתב "מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה בהרבה מן החומות".
המצב בארץ ישראל הפך לתוהו ובוהו השנאה בין היהודים מנעה מהם להתכונן לבואו של הצבא הרומי, הם המשיכו להילחם זה בזה מבלי להבין, מבלי לתאר לעצמם איזה אסון כבד עמד בפתח.
בפרק הבא: מרידות היהודים ברומים והאסונות הגדולים, עלייתם של הביזנטיים והמוסלמים והממצאים הבלתי רגילים שהתגלו בעיר דוד.
כל זאת ועוד בסדרה "הסודות של עיר דוד".
מחקר, כתיבה ועריכה: איתמר בן דוד, תומר שלוש ויובל מלחי.
עריכת לשון: דינה בר מנחם
הקלטה, מיקס ואפקטים: אסף רפפורט
מפיק ראשי: רני שחר
מנהלת הפרויקט מטעם עיר דוד: רעות וילף.
הפרק הוקלט באולפני "סוף הסטודיו"
סדרה זו הופקה בשיתוף "עמותת אל עיר דוד"
קטעים, הפקות מקור
