תמלול הפרק

יובל מלחי: הסודות של עיר דוד

ברוכים הבאים לפרק הרביעי בסדרה "הסודות של עיר דוד".
בפרק הקודם סיפרנו על שלמה המלך, על התפרקות הממלכה המאוחדת לממלכות ישראל ויהודה, ועל הממצאים הרבים שנמצאו בעיר דוד באותה תקופה.
בתנ"ך יש משקרים רבים בהם אמות המוסר והצדק עולות לדיון. כשבן אדם אחד חוטא או עושה מעשה בלתי מוסרי יש דרכים להעמידו למשפט, אבל מה קורה כאשר מדובר על יותר מאדם אחד?
מה קורה כאשר צמרת השלטון נגועה בשחיתות ומתנהלת באופן בלתי מוסרי?
תארו לכם חברה שבה אנשים שאמורים לדאוג לנו לוקחים שוחד, מטפלים בבעיות של הקרובים להם ולא דואגים לשכבות החלשות.
את מי אמורים להעניש לדעתכם? סיפורי התנ"ך מעלים על כך תהיות.

הנביאים בתנ"ך הזהירו שוב ושוב שאם ההנהגה והעם יבחרו בדרך לא מוסרית, לא ראויה ופוגענית לחברה העונש יהיה קולקטיבי, או במילים אחרות, כל העם ייענש בחומרה, אסון ברמה לאומית עלול להתרחש.
אבל עם יד על הלב, מי מקשיב לאזהרות?

ממלכת אשור קמה לפני כחמשת אלפים שנה במסופוטמיה בין נהר הפרט לחידקל, או במילים אחרות צפון עיראק של ימינו, פירוש המילה ביוונית "בין הנהרות".
במאה התשיעית לפני הספירה, האשורים התחזקו, שיפרו את כלי הנשק ודרכי הפעולה שלהם והחלו להרחיב את גבולות ממלכתם.
באזור שנת 745 לפני הספירה, באמצע המאה השמינית לפני הספירה, עלה לשלטון תגלת-פלאסר השלישי והוא הפך את אשור לאימפריה האזורית.

תגלת-פלאסר, כבש ממלכות רבות במזרח התיכון ושיעבד אותן, כולל ממלכות ישראל ויהודה, שנאלצו לשלם לו מס כבד.
למלך אשור היה ברור כי אם אחד העמים יעז למרוד בו הדבר עלול להוביל למרידות נוספות ולכן כל מרד, ולו הקטן ביותר היה צריך לדכא עד יסוד בעזרת הצבא האשורי, שמנה מאות אלפי לוחמים.
בשנת 733 לפני הספירה, כבש תגלת-פלאסר השלישי את ארץ ישראל,  הוא החריב ערים גדולות כחצור ומגידו, כבש את הגליל, מישור החוף ועבר הירדן, והגלה אלפי תושבים לאשור.

כיוון שהוא היה זקוק לחקלאים וליבולם, הורם מלך אשור לתושבים הנותרים להישאר ולשלם
מס כבד בעבור חסותו.
כעבור מספר שנים ביקש הושע, מלך ישראל, הממלכה הצפונית, יותר, את חסותו של מלך מצרים, והפסיק לשלם מיסים לאשורים.
בתגובה, האשורים שלחו כוח צבאי גדול שהכניע את ממלכת ישראל. המלך הושע נאסר.
תושבים רבים נמלטו לממלכת יהודה, ועשרות אלפי אנשים הוגלו מהממלכה לערים אשוריות, במה שנודע כגלות עשרת השבטים.  חוקרים מעריכים כי רוב האוכלוסייה נשארה במקומה או ברחה ליהודה, וכי האשורים היגלו בעיקר אומנים, נגרים וחרשי ברזל, המקצועות המועדפים של התקופה.

לאחר האסון שפקד את ממלכת ישראל, החליטה ממלכת יהודה למרוד גם היא.
חזקיהו מלך יהודה סבר שיוכל לעמוד במצור האשורי, והפסיק לשלם מיסים. בשנת 701 לפני הספירה הגיעו האשורים לארץ ישראל הם השמידו ערים שונות והטילו מצור על ירושלים, פליטים רבים מישראל ויהודה נמלטו לירושלים הבירה.
על פי ספר מלכים בית התמקמו החיילים מצפון לעיר.

רבשקה שר אשורי בכיר הפתיע את הנהגת העיר ואת העם שעמד על החומות. רבשקה נשא נאום בעברית שנקרא בתנ"ך בתור השפה היהודית.
"כה אמר המלך הגדול מלך אשור מה הבטחון הזה אשר בטחת… על מי בטחת כי מרדת בי דדעל משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים".
רבשקה לעג לחזקיהו ואנשיו ופצח בסדרת שאלות רטוריות שמטרתן לעורר ספקות בקרב העם בעניין ניצחון במלחמה.
גם אם אתן לכם אלפיים סוסים כדי להילחם בי, האם תוכלו לגייס אלפיים רוכבים ופרשים מנוסים שירכבו עליהם?

נציגי חזקיהו המלך נדהמו, המלחמה הפסיכולוגית של האשורים עבדה.
הם קראו אליו בפאניקה: "דבר נא אל עבדיך ארמית כי שמעים אנחנו ואל תדבר אלינו יהודית באזני העם אשר על החומה".
רבשקה עונה להם כי בא לשכנע את הירושלמים בשפתם שלהם, לא לעשות מעשה שיצטערו עליו בעתיד.
הוא מסיים באומרו כי חזקיהו לא יוכל להצילם אל מול הכוח האדיר של האשורים, הלחץ בירושלים הלך וגבר, אך ישעיהו הנביא לא נלחץ.
הוא עודד את המלך חזקיהו ואמר לו באותה דרך שבה הגיעו האשורים הם גם ישובו והוא גם הבטיח למלך כי אלוקים יגן על העיר.
אז איך יסתיים האירוע?

אז זהו יש בעיה קטנה. בתנ"ך יש כמה גרסאות לאופן שבו מצור האשורים על ירושלים הסתיים, לפי גרסה אחת, בתנ"ך, המלך חזקיהו, נכנע והתחייב לשלם למלך אשור מיסים.
לפי גרסה אחרת בתנ"ך, מגיפה כלשהי פגעה בחיילים האשורים, והם נסוגו.
ויש עוד גרסה אחת, אשורית היא מוצגת במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון הבריטי בלונדון.
לפני כמאה ושבעים שנה, גילו חוקרים בריטים, ממצאים ארכיאולוגיים מתקופתה של ממלכת אשור.
בין השאר הם גילו סיפורים בכתב וציורים המוזכרים בתנ"ך.
המקורות האשורים מספרים כי מלך אשור החריב את יהודה, הגלה את תושביה, בזז את אוצרותיה, מסר את אדמותיה למלכים אחרים, ואת חזקיהו עצמו "כציפור בכלוב סגרתיו בירושלים עיר מלכותו".

בעזרת התיאורים אנחנו יכולים להסיק כי הצבא האשורי אומנם עשה נזק בלתי רגיל בארץ ישראל, אך לא כבש את ירושלים.
אז מה גרם לו לשנות את דעתו?
סביר להניח שמצור ארוך הביא למחלות ולמגיפות שנשאו החיילים האשורים והם נאלצו לסגת אולי לאחר שכרתו עסקה כלשהי עם חזקיהו.
ההיסטוריון היווני הרודוטוס טען כי עכברים אכלו את כלי הנשק האשורים שהיו עשויים מעץ ובשל כך האשורים נסוגו.

אז איך זה שהצבא החזק בעולם באותם ימים לא הצליח להביס עיר קטנה בשם ירושלים?
הכול מתחיל בתכנון נכון.

במסגרת ההכנות הצבאיות, שיקם חזקיהו את חומות העיר ובנה חומה נוספת.
הוא סתם את הבורות והמעיינות מסביב לירושלים ואתה את מי מעיין הגיחון הנובע מחוץ לחומות העיר בתעלת תת קרקעית אל בריכת אגירה הנמצאת בתוך חומות העיר.
חזקיהו הותיר את האשורים הצרים על העיר ללא מקורות מים, וגייס את כל תושבי העיר למשימת ההגנה.  בספר דברי הימים, נכתב: "ויקבצו עם רב ויסתמו את כל המעינות ואת הנחל השוטף בתוך הארץ לאמר למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים".
על פי המסופר בספר מלכים חזקיהו הורה לחצוב מנהרה שתוביל את מי מעיין הגיחון, מתחת לאדמה ואל בריכת אגירה הנמצאת בתוך חומות העיר, "ואשר עשה את הברכה ואת התעלה ויבא את המים העירה".

בספר דברי הימים יש פירוט נרחב יותר איך חזקיהו סתם את מוצא מימי גיחון העליון. "ויישרם למטה מערבה לעיר דויד ויצלח יחזקיהו בכל מעשהו".  הבריכה שאליה זרמו המים נקראת בריכת השילוח, והיא נמצאת בקצה הדרומי של עיר דוד.
התעלה שבנה חזקיהו ושדרכה זרמו המים, נקראת נקבת השילוח, או נקבת חזקיהו.
הנקבה היא פלא הנדסי של ממש. אורכה 533 מ', והיא בנויה בשיפוע קטנטן. הפרש הגובה בין תחילתה וסופה, הוא בסך הכול 30 ס"מ. תארו לעצמכם איזו מיומנות הנדסית נדרשה כדי לחצוב את הנקבה הזאת לפני 2800 שנים.

על פי השערת החוקרים, נחצבה התעלה בפרק זמן של 8 או 9 חודשים בלבד.
את הנקבה חפרו שתי קבוצות פועלים שחפרו אלו מול אלו מקצה אחד לקצה אחר.
אבל רגע, בלי ציוד מודרני, ג'י פי אס, או כלי ניווט תת קרקעיים
איך הם נפגשו?  כאשר הולכים בנקבה אפשר לראות את הגומחות הקטנות לנרות השמן שהעירו להם בחשכה.
אפשר גם לראות את העיקולים ימינה או שמאלה, שאולי מעידים על טעויות ותיקונים בחפירה, והכי מרגש את נקודת המפגש שלהם.

כיצד יודעים היכן היא נקודת המפגש? הכול בזכות ילד בשם יעקב אליהו.
בשנת 1867 החל צ'ארלס וורן לחקור את עיר דוד, מעיין הגיחון והמנהרות התת קרקעיות סביב המעיין. בשנת 1880 החליט הילד, יעקב אליהו, לבדוק האם ניתן לעבור את נקבת השילוח, מפתח אחד לאחר, הוא עבר את רוב הנקבה, אך החליק ומעד, וכשהתרומם ואחז בקיר משהו הרגיש מוזר, הוא החל למשש את הקיר וזיהה אותיות.
יעקב סיפר על כך למורהו קונרד שיק, גרמני שהגיע לארץ ישראל כדי לבנות בניינים והיה גם ארכיאולוג חובב. שיק, יצא לבדוק את התגלית ומצא לוח ועליו כתובת קדומה, אך הוא לא ידע לקרוא את האותיות שגילה. הוא יצר העתקים מעיסת נייר שאפשרו לו לשלוח את המילים העתיקות לחוקרים אחרים.

החוקרים פענחו את הכתובת וגילו כי מדובר בכתב עברי קדום מתקופת בית ראשון, דרישת שלום מלפני 2700 שנה כשבית המקדש הראשון עמד על תילו. באותם ימים התכוננו תושבי ירושלים להגעתו של סנחריב מלך אשור. בכתובת השילוח, נכתב: "תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מנפם החוצבים את הגרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנקב נשמע קל אש קרא אל רעו, כי הייתה זדה בצר", הכוונה לסדק בסלע, "מימן ומשמאל. ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על גרזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה" או כ500 מ'.

אם לא הבנתם, הכתובת מספרת על הרגע שבו תמה חפירת הנקבה והחופרים משני הצדדים נפגשו באמצע.
בעת החפירה היה חשש ששתי הקבוצות יחמיצו את נקודת המפגש בשל הקושי לחפור במעמקי הקרקע ומבלי שאפשר לראות היכן כל קבוצה נמצאת, לכן המפגש היה אירוע כה מרגש שהועלה על הכתב.
שנים ספורות לאחר שנתגלתה הכתובת, סוחר עתיקות יווני מירושלים עקר אותה ממקומה במטרה לסחור בה.

השלטונות העות'מאניים הצליחו למצוא את הכתובת הגנובה, אך היא נשברה למספר חלקים.
הם החרימו אותה והעבירו אותה למוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול שבטורקיה, שם הכתובת נמצאת עד היום. במקום שבו נתגלתה הכתובת המקורית הוצב העתק, למרות שעל פי החוק הבינלאומי יש להשיב עתיקות למקום שבו נמצאו, עד היום טורקיה מסרבת להחזיר את הכתובת למדינת ישראל.

סימני שאלה רבים עולים בקשר לחפירת הנקבה.
מהיכן הגיע אוויר לחוצבים? הרי לא נמצאו פירים לעברו, כיצד הצליחו לחצוב נקבה בשיפוע מינימלי?
מדוע נקבע מתפתלת בצורת האות אס, ולא נמתחת בקו ישר?
כיצד הצליחו קבוצות החוצבים לנווט את דרכם ולהיפגש במעבה האדמה ללא מצפן?
יש השערה והיא, שמעל הנקבה עמדו פועלים שהקישו על סלעים, ועל פי הנקישות הללו התקדמו החופרים, כך או כך, הנקבה, הותירה לנו סימני שאלה רבים.

חוץ מנקבת המים שיקם חזקיהו את חומות העיר ובנה חומה חדשה שנקראה "החומה הרחבה". את שרידי החומה הרחבה מצא פרופסור נחמן אביגד אחרי מלחמת ששת הימים, והיא נמצאת ברובע היהודי בירושלים, לא רחוק מבית כנסת החורבה. מדובר בחומה ברוחב של 7 מ', גובהה המשוער היה 15 מ'. תארו לעצמכם את המפעל ההנדסי הזה לפני כמעט 3000 שנה.

תושבי ירושלים התגייסו ובנו חומה עצומה לפני בואו של הצבא האשורי.
בזכות החומה והנקבה לא כבש צבא אשור את ירושלים, במילים אחרות, האימפריה החזקה בעולם לא הצליחה להכניע כ10,000 איש, רובם פליטים שהגיעו לעיר ממקומות אחרים.
עם לכתו של צבא אשור המאיים, האמינו אנשי העיר כי נס התרחש לנגד עיניהם.
אנשי ירושלים החלו להאמין שהעיר לעולם לא תיפול ושאלוקים יגן על עירו כפי שהבטיח הנביא ישעיהו.

כמאה שנים לאחר שירושלים ניצלה מצבא אשור, השתנה מאזן הכוחות במזרח התיכון. בשנת 609 לפני הספירה הכניעו הבבלים את ממלכת אשור, האימפריה האשורית חדלה להתקיים
ובבל הפכה לאימפריה החזקה באזור, ובדומה לממלכה שקדמה להם, דרשו הבבלים מממלכות שונות לשלם להם דמי חסות. הנביא ירמיהו פנה למלך יהויקים שינהג בהיגיון, וייכנע לבבלים יהויקים אומנם השתכנע, אך כמה שנים מאוחר יותר, לאחר שבבל הפסידה בקרב למצרים, הוא החליט למרוד ולהפסיק לשלם מיסים.
יהויקים הלך לעולמו, ובנו יהויכין ירש את כס המלוכה.
הבבלים הגיעו לירושלים, טבחו באנשי העיר, לקחו את יהויכין בשבי, בזזו את אוצרות בית המקדש והגלו את הכוהנים, העשירים ובעלי המלאכה הנודעים.
היה זה אסון לאומי.

לשלטון בירושלים עלה המלך צדקיהו, דודו של יהויכין המוגלה, עתה היו שני מלכים ליהודה אחד ביהודה ומלך גולה בבבל. שריו של צדקיהו הצעיר, שמלך בירושלים הזהירו אותו מאחיינו המלך הגולה שהבבלים יכלו להחזירו לעיר בכל עת.
צדקיהו החליט להקדים תרופה למכה ולמרוד בבבלים. הבבלים זעמו.
יהויקים, יהויכין ועכשיו צדקיהו, מלך יהודה השלישי ברציפות שמרד בהם.
הפעם הם היו חייבים ללמד את היהודים לקח.
בשנת 588 לפני הספירה, ביום עשרה בטבת, הטילו הבבלים מצור על ירושלים.
קרבות פרצו בין הבבלים לאוכלוסייה היהודית, חיצים התעופפו מעל החומות, חרבות
נשלפו והדם נשפך.

צדקיהו חמק מהעיר באישון לילה, אך נתפס.
הוא הוכרח לצפות בהוצאת ילדיו להורג, עינב נעקרו ממקומן והוא הובל אזוק לבבל.
יחד עם צדקיהו, הוגלתה ההנהגה והוגלו השכבות החזקות. בארץ ישראל נשארו יהודים עניים, מעטים, ובעלי אמצעים דלים.
הבבלים החליטו לא רק להגלות את אנשי יהודה, אלא גם להרוס את ירושלים עד היסוד.
על פי הכתוב בספר מלכים, נבוכדנצר מלך בבל, שלח את שר צבאו להחריב את ירושלים. "בא נבוזראדן רב טבחים.. וישרף את בית ד' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש ואת חומת ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים ואת יתר העם הנשארים בעיר.. את יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים".
עד היום אנחנו מציינים את יום תחילת המצור, עשרה בטבת כיום אבל וצום וכן את יום ט' באב, היום, בו על פי המסורת חרבו שני בתי המקדש.

כשארכיאולוגים חפרו בעיר דוד, הם מצאו בית שהתמוטט פנימה בעקבות שריפת העיר.
באותו בית שרוף נמצאו עשרות ראשי חיצים בבלים ויהודים עשויים ברזל וברונזה, שהעידו על הקרב שהתחולל במקום.
באחד מחדרי הבית נמצאו גם שרידי רהיטים יוקרתיים שרופים ומפוחמים, עדות לשריפה הגדולה שאחזה בירושלים.
השריפה אומנם המיטה חורבן על ירושלים, אבל תוצאותיה אינן אך ורק שליליות, כפי שיעידו ארכיאולוגיים.

השריפה הגיעה גם לארכיון המלכותי של יהודה, היכן שנשמרו מסמכים חתומים בעלי חשיבות ונחתמו בבולות, המונח הלטיני לטביעות חותם עתיקות.
בזכות האש שאחזה בארכיון התקשו הבולות העשויות חימר או חומר וכוסו באפר ועפר במשך אלפי שנים.
משלחות רבות שחפרו בעיר דוד וסביבתה, מצאו בולות רבות וגם את הארכיון שנקרא בית הבולות. באותו חדר מצאו החופרים 51 בולות קטנות עם שמות בעברית.
אחד השמות היה גמריהו בן שפן.

השם היה מוכר לחופרים הם פתחו את התנ"ך, וגילו כי בספר ירמיהו מוזכר גמריהו בן שפן בתור אחד מסופרי המלך יהויקים שתמך בנביא ירמיהו ובנבואתו. בולה נוספת נשאה את השם יהוכל
בן שלמיהו, שר ויועץ למלך צדקיהו, שדרש מהמלך לחסל את הנביא ירמיהו, שניבא על חורבן מתקרב.

בשנת 2008 נמצאה בעיר דוד גם החותמת של גדליהו בן פשחור, מי שבדומה ליהוכל דרש גם הוא מהמלך חזקיהו לחסל את ירמיהו, מנבא השחורות. בספר ירמיהו נכתב: "וישמע שפטיה בן מתן וגדליהו בן פשחור ויוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה את הדברים אשר ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר.. ויאמרו השרים אל המלך יומת נא את האיש הזה".
נביאים בעד ירמיהו שרים נגד, ממש פוליטיקה מקראית.

עם השנים נמצאו מאות בולות נוספות אבל הבולה אולי המרגשת מכל, נמצאה בשנת 2009 בחפירתה של הדוקטור אילת מזר. על הבולה נכתב חזקיהו בן אחז מלך יהודה, הוא המלך חזקיהו.

מי היה מאמין שנמצא את חותמתו של המלך לאחר 2700 שנים?
הארכיאולוגית הבריטית קתלין קניון חפרה ביריחו בשנות החמישים של המאה העשרים, ובעיר דוד בשנות השישים, עת היה האתר תחת שליטה ירדנית.
קניון נחשבת לאחת הארכיאולוגיות החשובות של המאה הקודמת. חבריה סיפרו עליה שהיו לה שלוש אהבות: ארכיאולוגיה, כלבים וג'ין.

עם חוקר נוסף פיתחה קניון שיטה שנקרא על שמם שיטת "וילר קניון". לפי שיטה זו אין חושפים אתר ארכיאולוגי בשלמותו, אלא מסמנים בשטח ריבועים לא גדולים בגודל חמישה מטרים רבועים. החפירה מתבצעת אך ורק בתוך הריבועים, וכך ניתן לחשוף שכבות ארכיאולוגיות שונות מבלי לפגוע באתר כולו. בכל שכבה בוחנים את הממצאים שמהם ניתן להסיק באיזו תקופה מדובר.

קניון הובילה שבע עונות חפירה בעיר דוד, והעסיקה מאות עובדים במספר אתרים בו זמנית. במדרון המזרחי של עיר דוד, היא חפרה לעומק וגילתה מבנים מתקופות שונות, מימי החשמונאים, דרך תקופת הבית הראשון, התקופה הכנענית ואף מוקדם יותר.
למשל, באחד המבנים מימי הבית הראשון, גילתה קניון שלושים וארבע משקולות אבן קטנות, על שמונה עשרה מהן חרוטה מידת המשקל, שקל, שהייתה מקובלת בתקופת המקרא. השקל שווה לאחד עשר גרם בערך. על משקולות אחרות מופיעות מידות קטנות יותר, מספרן הרב של המשקולות הזעירות מעיד כי במקום הייתה כפי הנראה סדנת אומן של צורף או תכשיטן.

דוגמה אחרת על ממצא מרתק מספרת שבאחת מחפירותיה בעיר דוד גילתה קניון קטע של חומה, היא חשפה קטע בין שניים עשר מטרים, שהעיד על חומה אדירה בעובי כשני מטרים וחצי. בבדיקת החרסים שבבסיס החומה גילתה קניון כי החומה קדומה בהרבה לדוד וליבוסים והיא בת כארבעת אלפים שנה. האם הייתה החומה קיימת בימי מלכי צדק מלך ירושלים? האם אברהם אבינו עמד לצידה? האם דוד המלך השקיע זמן רב במחשבה כיצד להתגבר עליה? הכול אפשרי.

קניון חשפה גם מערכת של קירות במדרון המזרחי של עיר דוד.
הקירות יצרו מעין ארגזים שמולאו באבנים ובעפר היא זיהתה את שיטת הבנייה המשוכללת הזו עם התקופה היבוסית. לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 היה קשה לקניון לקבל את העובדה שירושלים עברה לידיים ישראליות והיא לא המשיכה בחפירותיה.
בשנת 1978 המשיך הארכיאולוג הישראלי יגאל שילה את מחקרה של קניון בעיר דוד, משלחתו גילתה כי מבנה האבן המדורג נבנה ככל הנראה בימיו של דוד המלך, והוא נועד לתמוך בבניית מצודה חדשה שנבנתה על שרידי המצודה היבוסית.

משלחת שילה חשפה בעיר דוד בית, שכנראה היה שייך לאחד מעשירי ירושלים, בעקבות שברי חרס שנמצאו בו ונשאו את השם אחיאל, הוא נקרא בית אחיאל. לבית היה גג מעץ, חצר מרכזית ושלושה חדרים.
בצד אחד של הבית נמצא מחסן ובו חמישים קנקני אגירה, דבר המעיד כנראה על עושרה של המשפחה.
בצדו השני של הבית נחפר בור ספיגה שמעליו הותקנה אסלה, אבן מרובעת עם חור לאורכה, דבר המעיד אף הוא על עושרם של הדיירים.
רק שני מתקנים נוספים שכאלה התגלו בארץ, ושניהם בעיר דוד, עיר השלטון, עיר הכס, העיר שבה כל החל.

בפרק הבא: היהודים הוגלו לבבל וירושלים נותרה שוממה.
האם יוכלו היהודים לשוב לירושלים למרות התנגדות התושבים המקומיים? האם יצליחו להחזיק מעמד מול אימפריות חדשות שמאיימות עליהם? הכול בפרק הבא בסדרה "הסודות של עיר דוד".

מחקר, כתיבה ועריכה: איתמר בן דוד, תומר שלוש  ויובל מלחי.

עריכת לשון: דינה בר מנחם

הקלטה, מיקס ואפקטים: אסף רפפורט

מפיק ראשי: רני שחר

מנהלת הפרויקט מטעם עיר דוד: רעות וילף.

הפרק הוקלט באולפני "סוף הסטודיו"
סדרה זו הופקה בשיתוף "עמותת אל עיר דוד"

קטעים, הפקות מקור