תמלול הפרק

יובל מלחי: הסודות של עיר דוד

ברוכים הבאים לפרק השלישי בסדרה "הסודות של עיר דוד".

בפרק הקודם עסקנו בדמותו של דוד המלך שהפך מרועה צאן צעיר למלך ישראל. על פי המסורת היו לדוד המלך שמונה עשרה נשים, שבע מהן אנו מכירים בשמן: אחינועם היזרעאלית, אביגיל אשת נבל הכרמלי, מעכה בת תלמי מלך גשור, חגית, אביטל, עגלה, ומיכל בת שאול. לקראת מותו של דוד החלו מלחמות הירושה.

בניו של דוד, בדומה למשפחות מלוכה אחרות התקוטטו על הירושה. אבשלום הרג את אמנון הבן הבכור, על כך שאנס את אחותם תמר. אבשלום חסר הסבלנות, הכריז על עצמו מלך ומרד באביו, אך נתפס והוצא להורג. אדוניהו, בנו הרביעי של דוד, התכונן להכתיר עצמו למלך, אלא שבת שבע, אמו של שלמה הזכירה לדוד כי נשבע שבנה יירש אותו.
דוד הורה למשמר המלך לקחת את שלמה אל מעיין הגיחון, ולהמליך אותו בזריזות. שם, בבריכה הסמוכה למעיין, יצק צדוק הכהן שמן על ראשו של שלמה ומשך אותו למלך.
אין לדעת בן כמה היה שלמה עת נמשך למלך. מסורת מאוחרת מספרת כי היה בין שתיים עשרה.

מעטים המקומות שבהם פסוקים מהתנ"ך וממצאים ארכיאולוגיים משתלבים יפה כל כך, כמו סיפור המשחת שלמה. "ויאמר המלך דוד קראו לי לצדוק הכהן ולנתן הנביא… ויאמר המלך להם קחו עמכם את עבדי אדניכם והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי והורדתם אתו אל גחון. ומשח אתו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם יחי המלך שלמה.

ועליתם אחריו ובא וישב על כסאי והוא ימלך תחתי… ויעלו כל העם אחריו והעם מחללים בחללים ושמחים שמחה גדולה ותבקע הארץ בקולם".
כשתבקרו בעיר דוד תוכלו לראות שמעיין הגיחון נובע במערה קטנה מאוד, ולכן סביר שהטקס היה צנוע. הוא התקיים בבריכת האגירה שנחצבה מאות שנים קודם לכן בידי היבוסים.
"יחי המלך שלמה".

דוד המלך נפטר בגיל שבעים אחרי ארבעים שנות שלטון כמלך ישראל. הוא נקבר בעיר דוד.
בהיסטוריה האנושית, יש סיפורים רבים על שליטים שעלו בכוחות עצמם.
רבים מבניהם גדלו בצורה אחרת. עם כפית זהב בפה, ונטו להתייחס לנתיני הממלכה בצורה משפילה ומבזה. אז איזה סוג מלך היה שלמה?

בניגוד לאביו שעבד כרועה צאן, נלחם בגוליית הענק, ברח משאול, חי במדבר, במשך שנים יצא למסעות מלחמה ארוכים וסבל מטרגדיות משפחתיות, לשלמה היו חיים נוחים בארמון בירושלים.
רבים חיפשו אחר אותו ארמון, שהיה כפי הנראה עצום בגודלו. בשנות השישים של המאה העשרים נמצאו למרגלות אתר עיר דוד, כותרות עמודים מעטורות ויפהפיות.
שנים מאוחר יותר, הארכיאולוגית אילת מזר הבחינה כי היו אלה עיטורים מיוחדים, וכפי הנראה נוצרו על ידי בנאים שנשלחו מרחוק. היא החלה לחשוד כי מדובר בעיטורים שהיו שייכים לארמון דוד המלך, שהתגלגלו מראש הגבעה. קחו מטבע של 5 ש"ח, הסתכלו על הציור המופיע עליו. אלה הם העיטורים היפים שנמצאו במורדות עיר דוד.

בתחילת שנת 2005 התחילה אילת מזר לחפור תחת מרכז המבקרים של עיר דוד.
היא גילתה מבנה ענק המזכיר מאוד ארמון גדול. מזר שיערה כי השרידים העצומים שנתגלו הם יסודות של ארמון גדול מהמאה העשירית לפני הספירה, תקופת דוד המלך וכפי הנראה אלה הם שרידים מארמונו של דוד.
במהלך השנים חוקרים רבים טענו כי תקופת דוד המלך הייתה סיפור מקראי, ולמעשה ירושלים בשנת 1000 לפני הספירה הייתה כפר קטן ועני. הממצאים חדשים הוכיחו אחרת. בין החוקרים הרבים נתגלתה מחלוקת בקשר לשרידים הללו, ועדיין אין יודעים בוודאות מתי נבנה ולמה שימש המבנה העצום, אותו ניתן לראות בעיר דוד.

שלמה התגלה כאדם חכם ביותר, כפי שנכתב בספר מלכים: הנה נתתי לך לב חכם ונבון, אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך".
בזמנו של שלמה הממלכה פרחה, ובאזור השתרר שקט מפתיע. בספר מלכים א' אף נכתב: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו, ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה".
עד מהרה החל שלמה בפרויקט בנייה רחב היקף. הוא הקים ערים חדשות בכל רחבי הממלכה, מגזר במרכז ועד תדמור שבמדבר. הוא יצר קשרים דיפלומטיים חובקי עולם עם ממלכות שכנות או רחוקות.

גולת הכותרת של מפעלו היא הקמת בית המקדש הראשון בירושלים. המקדש המרהיב, היפה שרצה להקים דוד. אלא שדוד היה לוחם, ואלוהים העדיף שדוד יתרכז במלחמות הרבות שעוד עמדו בפניו, והבטיח לדוד, שבנו יחיה בעולם שקט יותר ויוכל להתרכז בבניית בית המקדש. בספר דברי הימים נכתב כי דוד שפך דם ומי ששפך דם לא יכול היה לבנות את בית המקדש, מקום המסמל טהרה. בשל כך, שלמה נבחר לבנות את בית המקדש.
שלמה הקים את בית המקדש על ראש הר המוריה סביב אבן השתייה, במקום שמכונה גורן ארונה היבוסי, שטח שקנה דוד אביו לפני מותו.

בית המקדש הראשון היה גדול מאוד במושגים של אותם ימים, חמישה עשר מטר גובהו כמו בניין בעל ארבע קומות, אורכו כשלושים מטרים ורוחבו כעשרה מטרים, התקרה הייתה עשויה מעץ ארז והקירות נבנו מאבנים, מסותתות היטב שכוסו בלוחות עצי ארז מוזהבים. בתוך המקדש היו כלי המקדש. כולם עשויים זהב. מזבח הקטורת עליו הקטירו קטורת בעלת ריח חזק מאוד, שולחן לחם הפנים עליו היו מונחים בקביעות לחמים אותם אכלו הכוהנים. המנורה, וכמובן ארון הברית בו נשברו לוחות הברית. מחוץ למקדש, בחצר, עמד מזבח העולה, עליו נערך פולחן הקרבת הקורבנות. על פי המסופר בספר מלכים א', בהקמת המקדש השתתפו כמאה וחמישים אלף פועלים, מהם שמונים אלף חוצבים ושבעים אלף סבלים.

חוץ מהם השתתפו בבנייה גם מומחים לאדריכלות ואומנים שהגיעו מרחוק. הקמתו של בית המקדש הראשון ערכה שבע שנים.
שהושלמה הקמתו נשא שלמה המלך נאום מיוחד במינו, בו ביקש כי אלוהים יאזין לתפילות עמו וגם לתפילותיהם של הנוכרים שיבואו בעתיד מרחוק להתפלל כאן.
אילו עדויות פיזיות נותרו לנו מימי שלמה המלך?
מתחת להר הבית נמצאו עשרות רבות של בורות מים ענקיים. הם לא נחקרו מספיק, אך ייתכן בהחלט שחלקם נחצבו בימי שלמה המלך לצרכי שתייה, טהרה וניקיון כללי.
עד היום לא נמצאו הוכחות חד משמעיות לקיומה של ממלכת שלמה ולא נמצאו מקורות חיצוניים המספרים על שלמה המלך.

בנוסף, לצערנו, לא ניתן לחפור בהר הבית, שם נמצאות עדויות רבות מימי בית ראשון.
בשנים האחרונות חשפה הארכיאולוגית אילת מזר מבנים ענקיים, חומות ושערים, מצפון לעיר דוד, בין עיר דוד לכותל, באזור שנקרא העופל, מלשון להעפיל, לעלות. לטענת מזר היו המבנים הללו המבואות שבין עיר דוד למקדש והם נבנו בימי שלמה המלך. ארכיאולוגים אחרים טוענים כי התארוך אינו מדויק, וכפי שאומרים באנגלית המושבעים עדיין בישיבה.
בהר הבית מעולם לא התקיימה חפירה ארכיאולוגית מדעית.

בשנת 1999 התבצעו חפירות בלתי חוקיות בהר הבית ללא אישור וללא תיאום עם רשות העתיקות. החפירות התבצעו בזריזות על ידי טרקטורים, ועפר פונה בכארבע מאות משאיות. רוב התכולה שהייתה משופעת בממצאים ארכיאולוגיים נשפכה בנחל קידרון. סטודנט שעבר במקום, מצא בעפר ממצאים מימי בית ראשון. תקופת שלמה המלך. עד מהרה אספו ארכיאולוגים ישראלים את כל העפר שפונה מהר הבית והעבירו אותו לעמק צורים. מאז ועד היום מסננים את העפר כדי לחלץ ממנו עוד ועוד ממצאים כגון חרסים, חותמות עם כתוביות בעברית, כולל שמות של משפחות כהונה וצלמיות שבורות של אלילים. מדהים למצוא בין ערימות החול ממצאים מימי הבית הראשון, מזמנו של שלמה המלך.

נאמר כי לשלמה המלך היו נשים רבות.
שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגשים. חלקן נישאו לו בנישואים דיפלומטיים, למשל בתו של פרעה מלך מצרים, והאחרות שהיו בנות עמים שכנים. בספר מלכים נכתב: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה מואביות עמניות אדמית צדנית חתית".

שלמה, שהיה חכם באדם, לעת זקנה, החל לעשות מעשים בניגוד לברית שכרת עם אלוהים "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים ולא היה לבבו שלם עם יהוה אלהיו כלבב דויד אביו".

שלמה בנה מזבח לאלוהים של אותן נשים, וקיים יחד איתן פולחן לאלילים שלהן.
בסיפור המקראי נכתב כי אלוהים שמר חסד לדוד ולא רצה להעניש את בנו שלמה, ולכן העונש על מעשיו של שלמה יחול על בניו. בספר מלכים, אדוני, ממש זועם על שלמה, "קרע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך אך בימיך לא אעשנה למען דוד אביך מיד בנך אקרענה".

לאחר מותו של שלמה, הומלך רחבעם בנו. שבטי ישראל פנו אל המלך רחבעם בבקשה להוריד את גובה המיסים שהשית עליהם אביו. רחבעם מתייעץ והחליט להפגין מנהיגות קשוחה "אבי יסר אתכם בשוטים" הוא אמר להם "ואני איסר אתכם בעקרבים".
ההמון זעם, הזעם והייאוש חנקו את גרונם, הם החלו להפגין, ועד מהרה פרץ מרד. רחבעם נבהל ושלח אליהם את אדרם שר האוצר שלו, כדי לפייסם, אך המורדים רגמו אותו באבנים והרגו אותו. רחבעם נחלץ באור שיניו ונמלט לירושלים. נגד רחבעם פרץ מרד שהביא לפיצול הממלכה. ממלכת ישראל בצפון ובה עשרת השבטים ברשות ירבעם בן נבט וממלכת יהודה בדרום ברשותו של רחבעם. בספר מלכים מתוארות שושלות מלכי יהודה וישראל על פני כארבע מאות שנה.

השושלות של עשרים מלכי יהודה ועשרים מלכי ישראל מתוארות בפירוט רב על כל מעלליהם. מלחמות נגד אויבים מבחוץ ומלחמות הממלכות הישראליות האחת בשנייה. ניצחונות ותבוסות, מפעלי בנייה, סיפורי הנביאים שליוו אותם והסטטוס הרוחני של כל ממלכה.
אז מה נמצא בסביבות עיר דוד מתקופת מלכי ישראל ויהודה? המון. נתחיל מחיי היומיום. נמצאו בתים, קנקנים, כדים, קערות ושיירי בישול, עצמות בעלי חיים שנאכלו, רובם כשרים, למשל, עיזים וכבשים אבל גם קצת חזירים, תאמינו או לא. נמצאו עצמות דגים רבות, חלקם דגים שיובאו מהים התיכון וחלקם מהנילוס. נראה, שהדגים עברו תהליך שימור והובאו לירושלים ושיירות מסחר.

מאותה תקופה אנו מוצאים אלפי צלמיות, פסלונים קטנים של אלילים בצורת נשים, גברים ובעלי חיים. עדות לכך שהנשים מתקופת מלכות שלמה ואחריו האמינו בקמעות ופולחן.
האמונה באלילים והפולחן נקראת במסורת היהודית עבודה זרה. בתנ"ך יש אינסוף מאבקים בעבודה זרה, בעיקר על ידי הנביאים.
מדברי הנביאים ומהממצאים בשטח אנו למדים שעבודה זרה בירושלים הייתה נפוצה ופופולרית.

פיצולן של הממלכות, ישראל הצפונית ויהודה הדרומית, החלישה את כוחן של השתיים. כדי לוודא שצאצאיהם לא יתאחדו, החלו מלכים לאמץ מנהגים חדשים שלא היו מוכרים בממלכה האחרת, ואף שינו את לוחות השנה. עד מהרה גברה השנאה והם החלו להילחם זה בזה, לעיתים בעזרתם של עמים שכנים. צבא ישראל אף נכנס לירושלים ובזז את אוצרות בית המקדש. היריבות ידעה עליות ומורדות, ולעיתים נחתמו בריתות בין הממלכות והן יצאו לקרבות משותפים. בסופו של דבר, הפיצול גרם להיחלשות שתי הממלכות. הן המשיכו לריב על כבודן מבלי לדעת כי אסון כבד עומד בפתח והוא עמד לשנות את הכול.

משלחת פרקר:
מונטגיו פארקר נולד בשנת 1878 וגדל בבריטניה. הוא התחנך בבית ספר פרטי יוקרתי, הצטרף לצבא הבריטי וזכה בעיטורי כבוד על אומץ ליבו בשדה הקרב. באחד הימים פגש את הפיני וולטר הנריק יובליוס ,אותו יובליוס, ואין בינינו שום קשר, טען כי פענח כתבים היסטוריים ומתחת להר הבית, במחילות תת קרקעיות נמצאים אוצרות בית המקדש וארון הברית. פארקר השתכנע. הוא עזב את הצבא, גייס כסף רב והבטיח למשקיעים כי יקבלו חלק מהאוצרות שימצא. בשנת 1909 החל פארקר לשכנע את השלטונות העות'מאניים לאפשר לו להתחיל לחפור מדרום להר הבית באזור עיר דוד. פארקר סחר מאות פועלים והחל לגלות מנהרות ומחילות תת קרקעיות רבות. המשלחת חפרה את נקבע השילוח שמשקעים הצטברו בה ולא ניתן היה לעבור דרכה. אנשי המשלחת ניקו את הנקבה ביסודיות רבה ולאחר שהסתיימו פעולות הניקיון נחשפה מחדש נקבת השילוח כתעלה שאפשר ללכת בה מבלי להתכופף.

לפעילות האינטנסיבית של המשלחת עוררה ביקורת עזה בירושלים. משלחת של זרים שעורכים חפירות במקומות קדושים. מי יכול לערוב לכך שהם אינם שודדי עתיקות? אף אחד מחברי המשלחת לא היה מוכר לשלטונות כארכיאולוג בעל שם. בשל הלחץ נאלץ פארקר לצרף למשלחתו את הארכיאולוג הצרפתי האב לואי-איג ונסן, חוקר בעל שם בבית הספר הצרפתי, למקרא ולארכיאולוגיה בירושלים.

בשל צירופו ההרפתקה הנועזת הפכה למשלחת מחקר עם תיעוד שיטתי ויסודי.
ונסן מדד את המנהרות שהתגלו ושירטט מפות של נקבת השילוח ופיר וורן, הוא גם דאג לכך שיצלמו את המנהרות לראשונה בהיסטוריה. לימים פרסם את ספרו "ירושלים התת קרקעית", שבו תיאר את עלילות המשלחת וכך כתב: "למרות השימוש במאוורר ומכלי החמצן נאלצו החופרים להתחלף מדי שעה. לעיתים אף לא יכולתי לשהות יותר מרבע שעה בתוך המנהרה". העובדה שראש המשלחת ועמיתיו הוסיפו לפקח במשך שבועיים רצופים על חבורת החופרים יומם ולילה, מוכיחה את מידת הרצינות שבה מילאו את משימתם. התמדה זו והתצפיות הקפדניות נשאו פרי. עם כל ההתרגשות של ונסן פארקר היה נרגש הרבה פחות, כיוון שרישיון החפירה שלו עמד לפוג, הוא החליט לעשות קיצור דרך והורה להתחיל לחפור מנהרות חדשות שאולי יגלו את המנהרה שבה מוסתרים אוצרות בית המקדש והוא החליט להסתכן אף יותר.

פארקר, שיחד את האחראי על השמירה על הר הבית והאחרון, שחרר את השומרים לביתם. באישון לילה נכנסו פארקר ואנשיו להר הבית, ומדי לילה חפרו בסודיות במקום.
במשך שבוע ימים נשמר הדבר בסוד עד שאחד השומרים שהגיע במקרה להר הבית, גילה את החופרים והזעיק עזרה. משנפוצו השמועות אודות החפירות בהר הבית התעוררה חמתם של תושבי ירושלים בני כל הדתות. מהומות פרצו בעיר ופארקר ואנשיו נאלצו לנוס על נפשם כל הדרך ליפו, שם הזדרזו לעלות על ספינה בחזרה לאנגליה.

השמועות סיפרו כי פארקר ואנשיו גילו תיבות מלאות באוצר בית המקדש, וכן את מטהו של משה רבינו, ארון הברית, כתר המלך שלמה וכתבי יד עתיקים, הקשורים לישו ולמוחמד. פארקר הכחיש כמובן את כל השמועות הללו.
משלחת פארקר החלה כהרפתקה, אך היא הפכה למשלחת מדעית פורצת דרך בזכות האב ונסן, המדידות והשרטוטים שערך וכן כתביו על המשלחת ועל תוצאות החפירות היו לבסיס ששימש חוקרים רבים שיבואו אחריו. האב ונסן, הוכיח מעל לכל ספק כי גרעין ירושלים הקדומה, החל באותה גבעה מדרום להר הבית, הלא היא עיר דוד.

ביומנו, סיפר פארקר כי בשל ההימלטות מירושלים שכח את מקטרתו האהובה במחילות. בשנת 1997 שני חופרים, אלי שוקרון ורוני רייך, מצאו את מקטרתו של פארקר ואת דליי החפירה של משלחתו. כיום הם מוצגים בעיר דוד.

בפרק הבא:
אימפריה חדשה ומסוכנת עולה לשלטון במזרח התיכון. היא משעבדת עם אחר עם וממלכת ישראל, עומדים להתנגד לה. הסוף הטראגי של ממלכת ישראל היה אות וסימן לממלכת יהודה, אך היא, כנגד כל הסיכויים מחליטה להתמרד גם כן, אימפריה אימתנית ומסוכנת עומדת לעלות על ירושלים. מה יעלה בגורלה?

כל זה ועוד בפרק הבא בסדרה "הסודות של עיר דוד".

מחקר, כתיבה ועריכה: איתמר בן דוד, תומר שלוש  ויובל מלחי.

עריכת לשון: דינה בר מנחם

הקלטה, מיקס ואפקטים: אסף רפפורט

מפיק ראשי: רני שחר

מנהלת הפרויקט מטעם עיר דוד: רעות וילף.

הפרק הוקלט באולפני "סוף הסטודיו"
סדרה זו הופקה בשיתוף "עמותת אל עיר דוד"
קטעים, הפקות מקור