תמלול הפרק

יובל מלחי: הסודות של עיר דוד.
ברוכים הבאים לפרק השני בסדרה עיר דוד.

בפרק הקודם עסקנו בירושלים כמקום של חיבור בין שמיים לארץ. כמקום של ברית בין האבות והאימהות, של עם ישראל לאלוהים והזכרנו את ירושלים הכנענית בה חיו בני העם היבוסי.

שמענו גם על מעלליו של צ'ארלס וורן, הארכיאולוג הבריטי הנועז, שגילה די במקרה את מיקומה של ירושלים העתיקה והמקראית. היום נצא למסע בן 3000 שנה לצד דוד המלך ואף נכבוש את ירושלים.

בעיני רבים, דוד המלך הוא אחת הדמויות המרתקות בהיסטוריה, והוא גם הדמות המוזכרת ביותר בתנ"ך עם למעלה מאלף אזכורים. דוד המלך הוא איש של ניגודים, מצד אחד הוא מלך ולוחם עז ומצד אחר הוא משורר ונגן. מצד אחד הוא מדינאי מוכשר ונערץ ומצד שני עושה מעשים שהוא עצמו הבין שלא היו מוסריים.

דוד המלך היה זה שהפך את ירושלים לבירה פוליטית ורוחנית של עם ישראל בתקופתו ואיחד את השבטים סביבה. על שמו קרויה ירושלים הקדומה, עיר דוד. כאשר האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה, עיצב את גשר המיתרים בכניסה לירושלים הוא עשה זאת בהשראת כינור דוד או נבל, עליו הפליא לנגן דוד המלך.
כיצד עלה דוד בן ישי למלוכה? לאחר תקופת השופטים וחוסר היציבות שחוו שבטי ישראל הם ביקשו מנהיג אחד שישלוט או ימלוך על כל השבטים גם יחד. הם ספק ביקשו ספק דרשו מהנביא הזקן שמואל, שימליך עליהם מלך כמו שיש לכל העמים.

שמואל התעצב, הרי אלוהים הוא המלך של עם ישראל. למה צריך גם מלך בשר ודם? אלוהים הסביר לשמואל שאין ברירה, הם בני אדם והם צריכים מלך.
המלך הראשון שנבחר הוא שאול משבט בנימין.
הקריירה של שאול כמלך ידעה עליות ומורדות והוא די אכזב את אלוהים ואת הנביא שמואל, לכן שמואל נשלח לעיר בית לחם למצוא מישהו אחר טוב יותר.
שמואל מצא שם את דוד בן ישי, רועה צאן צעיר ומבטיח. אותו רועה צאן צעיר צפה כיצד בני ישראל התאספו למלחמה בפלישתים בעמק האלה.

דוד אומנם ידוע בתור מייסד שושלת בית דוד, אבל בצעירותו הוא היה רועה צאן, ויום אחד, ראה כיצד העם מתאסף למלחמה מול צבא הפלישתים.
בין הלוחמים נמצאו גם אחיו של דוד, ואביו ביקש ממנו למצוא אותם בשדה הקרב ולהביא להם מזון, לחם וגבינה. גם אז האוכל בצבא כנראה לא היה משהו.
כשהגיע דוד לעמק האלה נגלו לעיניו שני צבאות עצומים, לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולהוטי קרב. הפלישתים הציעו שכדי להימנע משפיכות דמים, שני אנשים ילחמו זה בזה והמפסיד ייסוג בשקט וייכנע.

לדו קרב הזה שלחו הפלישתים, איש גדול מימדים בשם גלית. למרות שלוחמי ישראל היו מאומנים והשתתפו בלא מעט קרבות, התנ"ך, מספר לנו שהם פחדו להתמודד מול גלית. אף לא אחד מהם התנדב להילחם בענק. דווקא דוד הצעיר לא פחד כלל, הוא התנדב למשימה, לקח את אבני הקלע שלו ובאבן אחת מדויקת פגע ישירות במצחו של גלית והרג אותו.
דוד זכה להערצת העם. כולם, חוץ משאול המלך. שאול, ירדוף את דוד במשך שנים וינסה להרוג אותו כדי שלא להפסיד את כס המלכות. עד ששאול ייהרג באחת המלחמות עם הפלישתים בהר הגלבוע, אז סוף סוף רועה הצאן יהפוך לרועה ישראל, דוד המלך.
רק לידע כללי ישנו סיפור נוסף בספר שמואל ב' על כך שאלחנן בן יערי הוא זה שהרג את גלית. ישנן השערות שאולי זה דוד בשם אחר, או אולי לא אותו גלית, אבל אין תשובה חד משמעית. בסוף דוד הוא זה שהופך למלך.

במשך שנים רבות טענו חוקרים כי דוד הוא דמות סיפורית, דמות מומצאת שאין לה שום אמינות היסטורית. בשנת 1993 באזור תל דן שבצפון הארץ, נתגלתה כתובת ארמית המזכירה ניצחונות של מלך ארם על מלכי ישראל, ביניהם גם בית דוד, ללא רווח בין המילים. חוקרים רבים הוכו בתדהמה מפני שהכתובת סיפקה הוכחה כי אכן הייתה ממלכה ישראלית בשם "בית דוד" ועליה מלכו, דוד המלך וצאצאיו.

את שנות מלכותו הראשונות התחיל דוד בחברון, בירת שבט יהודה. השבט, שאליו השתייך.  דוד נשא מספר נשים, הביא ילדים לעולם, אבל הרגיש שמשהו לא בסדר, שהעם היה מחולק לשבטים ולא היה מלוכד היום. הוא חש שכל אחד משך בחוטים לכיוון אחר, והדבר יכול היה להביא למלחמות פנים. דוד קיבל החלטה אמיצה ביותר, לייסד עיר בירה חדשה במקום שאינו מיושב על ידי שום שבט משבטי ישראל. המקום הזה הוא כמובן ירושלים.
דוד ניגש עם צבאו לעיר וגילה כי את ירושלים השוכנת באזור, שאנו מכירים כיום בתור עיר דוד, מקיפה חומה רחבה בעלת אבנים גדולות. את החומות העצומות, בנו היבוסים מאות שנים קודם לכן.

היבוסים לעגו לדוד וצבאו מפני שחשו מוגנים לחלוטין מאחורי החומות שלהם. הם קראו מבעד לחומות כי יוכלו להביס את דוד אפילו עם שומרים עיוורים ופיסחים.
בטוחים לגמרי בעוצמת הביצורים שבנו, היבוסים לא חששו שמישהו יפרוץ את החומות. נוסף על החומות, הם ביצרו גם את הגישה למקור המים שלהם, מעיין הגיחון, שהגיח או נבע מחוץ לחומות העיר היבוסית. היבוסים חצבו מנהרה תת קרקעית אל המעיין ובנו סביבו חומות גבוהות של 8 מ' ויותר. שומרים השגיחו על המעיין מקרוב בכל שעות היום והלילה.
אחת הסיבות שהיבוסים ביצרו את מערכת המים שלהם היא שהמים בירושלים מאז ומתמיד היו יקרי ערך. מי הגשמים שיורדים בירושלים ממשיכים במורד ההר וזורמים הרחק מהעיר. ירושלים שוכנת מאות מטרים מעל פני הים, ובגובה כזה לא ניתן לחצוב בארות. המעיינות הנובעים בירושלים נובעים נמוך יותר מהעיר והיה צורך לצאת מהחומות כדי להביא מים. לשם כך ביצרו היבוסים את הדרך למעיין.

דוד המלך הסתכל על ביצורי היבוסים והבטיח שמי שימצא דרך לחדור אל העיר יהפוך לשר הצבא שלו.
יואב בן צרויה היה זה שמצא את נקודת החולשה של העיר. דווקא, מערכת המים המבוצרת. יואב זיהה שאמת מים מובילה את מי המעיין אל השדות שבנחל קדרון, במדרון המזרחי של העיר.

ההיגיון של יואב בן צרויה, פשוט. כמו שהמים מגיעים מהמעיין לשדה דרך הצינור כך גם ניתן להגיע מהשדה למעיין, דרך האמה עצמה, ומשם יכבשו את העיר. חשב, וצדק.
דמיינו את הלוחמים זוחלים באישון לילה מהשדות דרך צינור.
הם הולכים במים, רטובים.
חשוך, הנשימה נעשית כבדה.
ופתאום הם מוצאים את עצמם בבריכת המעיין הכנענית. אין צורך לדמיין את כל זה, בעיר דוד, ניתן לראות את הבריכה, את אמת המים הכנענית שהתייבשה מאז ואפילו תוכלו לצפות בשחזור של מגדלי השמירה והחומות הכנעניות.

לוחמי דוד חדרו אל ביצועי העיר וכבשו אותה. דוד ייסד עיר בירה חדשה לשנים עשר השבטים, אבל זאת הייתה רק ההתחלה. לאחר כיבוש ירושלים יצא דוד למסעות מלחמה והרחיב את גבולות הממלכה לכל עבר. חירם מלך צור שמע על כיבושי דוד ושלח לו עצי ארז הלבנון, נגרים ובעלי מקצוע אחרים כדי שיבנו את ארמונו.
דוד גם העלה את ארון הברית לירושלים בתהלוכה חגיגית ומפוארת ואף הוביל את הריקודים.
לאחר שהגיע הארון לירושלים, אמר דוד לנתן הנביא, "ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים ישב בתוך היריעה".

דוד היה נבוך כיוון שהוא חי בארמון וארון האלוהים באוהל. על כך השיב לו נתן הנביא שאמנם יבנה מקדש אך העת לכך עוד לא הגיעה. יש מלחמות ואויבים שצריך לטפל בהם, ולכן דוד לא יהיה זה שיבנה אותו אלא בנו. פירוש נוסף נמצא בספר דברי הימים ובו נאמר לדוד כי "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני".  נאמר לדוד כי ידיו מגואלות בדם ולכן בנו יבנה את המקדש.
אבל איזה בן? השאלה הזאת מובילה אותנו לסיפור הבא.

דוד יצא למסעות מלחמה מרובים אבל לאחד ממסעות המלחמה, לעמון, מזרחית לנהר הירדן, הוא לא יצא. לעת ערב, כך מסופר, הוא התהלך על גג ארמונו, וראה אישה יפהפייה מתרחצת על הגג.
"ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד".

האישה הזו היא בת שבע, אשתו של אוריה החיתי, אחד מקציני צבאו. דוד חמד אותה, והיא נכנסה להיריון. דוד הזעיק משדה הקרב את אוריה החיתי, כדי שיחזור לירושלים לכמה ימי מנוחה בבית. אוריה העריך מאוד את המחווה, אבל אחיו לנשק עדיין בחזית והוא לא הרגיש בנוח לאכול, לשתות ולבלות עם אשתו בזמן שחבריו עדיין נלחמים. דוד הבין שהוא בבעיה, ושלח את אוריה חזרה אל שדה הקרב עם מכתב ובו הוראה מפורשת ליואב שר הצבא לדאוג שאוריה ישלח אל מול פני המלחמה החזקה, לקרבות קשים, כדי שייהרג.

אוריה אכן נהרג ודוד נשא את בת שבע ההרה לאישה. נתן הנביא לא עבר בשתיקה על מעשה שכזה, הוא סיפר לדוד משל. פעם היה איש עשיר, ולו הרבה צאן ובקר ולידו גר איש עני ולו כבשה אחת. יום אחד בא אורח לבקר את האיש העשיר והוא רצה להכין לאורח סעודה. במקום לקחת מן הצאן שלו לקח האיש העשיר את כבשתו של האיש העני, או כפי שהיא ידועה, כבשת הרש. מה יהיה עונשו של האיש העשיר? בתחילה זעם דוד על האיש, אלא שאז נתן הנביא שלח בו את מילותיו כמו חץ, "אתה האיש". מיד, התוודה דוד על חטאו, וקיבל בהכנעה את העונשים הצפויים לו. ביניהם, הידיעה כי צאצאיו יילחמו אחד בשני, בגלל מעשיו. נבואתו של נתן אכן התקיימה.
הבן הראשון שנולד לבת שבע, מת. בנו אמנון אנס את אחותו תמר. בנו אבשלום, הרג בנקמה את אחיו אמנון. לאחר מכן, אבשלום מרד בדוד והשתלט לתקופה על ירושלים עד שחוסל בידי יואב בן צוריה. מאוחר יותר, שלמה, בנו של דוד, ציווה להרוג את אחיו אדוניהו. הטרגדיות המשפחתיות של דוד פשוט לא פסקו.

לקראת מותו רכש דוד המלך את גורן ארונה היבוסי או הר הבית או הר המוריה. כחלק מהכנותיו לקראת בניית המקדש על ידי בנו שלמה.
על פי כל הסימנים שיש בידינו, עיר דוד אכן הייתה עירו של דוד המלך. ארכיאולוגית בשם אילת מזר אף משערת כי הארמון הגדול שנמצא בעיר דוד היה ארמונו של דוד המלך, אם כי ארכיאולוגים אחרים חולקים על המסקנה הזו.

לפני כמאה וחמישים שנה, כאשר התברר שירושלים הקדומה נמצאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, החלו ארכיאולוגים להגיע לאזור ולחפש אחר אוצרות בית המקדש וסימנים לשושלת המלוכה של דוד ושלמה. אחד מהם היה רמון וייל.
בספר נחמיה מתוארת שיבת ציון מגלות בבל שהחלה בשנת 538 לפני הספירה ובה שיקמו היהודים את חומות העיר ירושלים. הם נחלקו לארבעים ואחד בתי אב שכל אחד מהם היה אחראי לשקם קטע מהחומה, בתיאור העבודות צוינו מקומות ידועים באותה תקופה. למשל, גן המלך, בריכת השילוח וגם קברי בית דוד.

כלומר אחוזת הקבר של מלכי בית דוד הייתה מקום ידוע שזיהויו נשכח במרוצת השנים. מאותו התיאור אנחנו יכולים להסיק שקברי בית דוד נמצאו בתוך העיר. מכתבים מאוחרים יותר התברר שאפילו הייתה מחילה שהובילה אל הקברים. בשנת 1913 החלו בעיר דוד חפירות ארכיאולוגיות שנוהלו על ידי רמון וייל. יהודי מצרפת שהברון, בנימין אדמונד דה רוטשילד, פרש עליו את חסותו. הברון רוטשילד רכש שטחים נרחבים במדרון המזרחי של עיר דוד, ושלח את וייל על מנת למצוא את אוצרות העבר של העם היהודי. וייל היה היהודי הראשון שערך חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד.

באחת מחפירותיו במדרון המזרחי מצא שמונה מערות חצובות בסלע. הן נראו לו כמו מערות קבורה מפוארות. ווייל האמין כי חשף את אחוזת הקבר של מלכי בית דוד. הוא הסתמך על הפסוק בספר מלכים "וישכב דוד עם אבתיו ויקבר בעיר דוד".

רמון וייל שם לב כאחת המערות שהייתה המפוארת ביותר מבניהן נשתמרה טוב יותר מהאחרות. הוא החל להאמין כי באמת ובתמים מצא את קברו של דוד המלך.
וייל קיווה למצוא אוצרות שיעידו על כך שבמקום נקבר מלך רב מעלה. אולם שוד קברים היה תופעה נפוצה, והסיכוי שאכן יימצא אוצר כלשהו היה נמוך ביותר. למרות זאת, התיאוריה שלו התקבלה. ובמשך שנים רבות האמינו שאכן היה זה קברו של דוד המלך. עשרות שנים לאחר מכן החלו ארכיאולוגים אחרים לסתור את התיאוריה של וייל, הם טענו כי הקברים נחצבו באופן מרושל שלא תאם את מעמדו של דוד. בנוסף, דוד היה אמור להיקבר בתוך עיר דוד, ולא הרחק ממנה במדרון. היו גם ארכיאולוגים שסברו שהמערות שוויל מצא כלל לא שימשו לקבורה.
מערבית לעיר דוד מתנשא הר ציון ובו ישנו אתר אחר, המזוהה כקבר דוד המלך. על אף שמסורות יהודיות, נוצריות ומוסלמיות זיהו את המקום כמקום מנוחתו של דוד המלך, עד היום לא נמצאו לכך הוכחות ארכיאולוגיות או היסטוריות.

רמון וייל חפר בירושלים לפני מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. במהלך עבודתו הוא גילה גם כתובת ביוונית, החקוקה בסלע, ונקראת "כתובת תאודוטוס". הכתובת היא כפי הנראה מהמאה הראשונה לספירה. היא מספרת על בית כנסת, מקוואות ובית הארחה שנבנו במקום לשם לימוד תורה, טיהור לפני עלייה להר הבית ואירוח עולי רגל לירושלים.
וייל חשף, לא הרחק מהכתובת, גם שני מתקנים מטויחים ששימשו כמקוואות בימי בית שני. המתקנים תוכננו בקפידה. יש מקום להיכנס, מקום לצאת, וכפי הנראה לא מעט אנשים עשו בהם שימוש.

הכתובת מספרת לנו שהרבה מאוד אנשים עלו לרגל לירושלים, 1000 שנים לאחר שדוד כבש את העיר והפך אותה לבירת שבטי ישראל.
אני תמיד אומר שהיסטוריה היא כמו תלתל, חוזרת על עצמה, אבל לא בדיוק באותה צורה. הנה דוגמה, בשנת 1834, כמעט 3000 שנה לאחר שחדר יואב בן צרויה אל העיר, פרץ בארץ ישראל מרד הפלאחים, מרד עממי כנגד חובת הגיוס לצבא המצרי, ששלט על האזור. המורדים מצאו בירושלים תעלה עתיקה בגיא המרכזי שחוצה את העיר העתיקה מצפון לדרום ונשפך לנחל קדרון. דרך התעלה חדרו המורדים אל העיר העתיקה והמבוצרת ועשו שמות בתושבי העיר היהודים והנוצרים.

כחודש לאחר מכן הוכנעו המורדים בידי הצבא המצרי.
בפרק הבא נספר על הנסיך שלמה, שהפך באופן בלתי צפוי למלך ולאחד האנשים החכמים בדורו. הוא בנה את בית המקדש, אך החל גם לקיים פולחן לאלילים זרים ונענש.
עונשו עמד להשפיע על הממלכה כולה.

 

מחקר, כתיבה ועריכה: איתמר בן דוד, תומר שלוש  ויובל מלחי.

עריכת לשון: דינה בר מנחם

הקלטה, מיקס ואפקטים: אסף רפפורט

מפיק ראשי: רני שחר

מנהלת הפרויקט מטעם עיר דוד: רעות וילף.

הפרק הוקלט באולפני "סוף הסטודיו"
סדרה זו הופקה בשיתוף "עמותת אל עיר דוד"
קטעים, הפקות מקור