הסל ריק
לעגלת הקניות
קונרד שיק, מגלה הכתובת, כינה אותה “כתובת פניקית” ולא השכיל לפענח אותה, אבל זמן קצר מאוד לאחר התגלית פענח החוקר הבריטי ארצ'יבלד סייס, לראשונה, חלק מן הכתובת ופרסם שרטוט ראשון שלה שהכין קונרד שיק (סייס 1881א, 1881ב). חוקר אחר, שתרם לפענוח הכתובת, היה וילהלם מוזס שפירא. היה זה שפירא (1882) שקרא לראשונה נכונה בכתובת את הביטוי “במאתים ואלף אמה” הנזכר בה, על ידי השלמת אותיות שהיו פגועות וחסרות בה. הוא גם זה שהעיר לראשונה כי מן הכתובת עולה שנחצבה משני הצדדים. מאז העסיקה הכתובת הרבה את החוקרים, אולי יותר מכל כתובת אחרת מתקופת הברזל. בתחילה עסקו בעיקר בהשלמת הכתובת, אבל בהמשך עסקו יותר בסוגיות ההיסטוריות, כרונולוגיות, מקראיות, לשוניות.
כזכור, כתובת השילוח נשברה לחלקים אחדים כאשר היא נעקרה מן הסלע בשנת 1890, כעשר שנים לאחר גילויה. הכתובת נשברה משום שסדק אנכי גדול חצה אותה לאורכה. בסדק במצבו המקורי ניתן להבחין כבר בתצלום הכתובת שנעשה כאשר עוד הייתה חלק מדופן הסלע של ניקבת השילוח (איור 1). בתצלום הזה, שנעשה לפני ניתוק הכתובת, ניתן גם להבחין שפני הסלע משני עברי הסדק כבר היו בלויים למדי, ומפלס הסלע בחלקים הבלויים היה נמוך במילימטרים אחדים מן הפנים המקוריות של משטח הסלע שעליו נחקקה כתובת השילוח.
הסדק האנכי ופני הסלע הבלויים שמשני צדדיו פגעו פגיעה קשה בשלוש השורות הראשונות של כתובת השילוח. מאחר שהפגיעה היא בעלת מתאר משולש שבסיסו למעלה וקודקודו למטה, הרי שהנזק הרב ביותר נגרם בשורה הראשונה של הכתובת.
אל ניסיונות הקריאה הראשונים של הכתובת הצטרפו גם ניסיונות להשלים את החלקים החסרים של הכתובת לכדי טקסט קוהרנטי, נהיר.
ההערה הבאה באה לברר את השלמתה של השורה הראשונה בכתובת. חלקה השמאלי של שורה זו נפגע ביותר על ידי הסדק האמור. המילה האחרונה בשורה זו, שהיא קריאה ושלמה, היא: “בעוד…”. לאחריה מתחיל פער. מצב הסלע שמעבר לפער הזה, ומשמאלו, נתון כאן לבחינה ולביקורת. האם ניתן להבחין בו בסימן כתוב כלשהו, או שאין הדבר כך?
בשנת 1882 פרסם הרמן גותה תצלום של העתק גבס שעשה מן הדְּפוּסֶת שהכין ישירות מן הכתובת, כשזו עוד הייתה נתונה על דופן הסלע של הנִּקְבָּה (איור 2). מן הדְּפוּסֶת/העתק הגבס הוכן אחר כך ציור פקסימילה של הכתובת (איור 3). דְּפוּסֶת/העתק גבס זה והציור שנעשה על פיו הם ההעתק הנאמן ביותר של הכתובת, שנעשה לפני שהכתובת הוסרה מדופן הסלע ונשברה, ואז הורכבה מחדש במוזיאון באיסטנבול.
מעבר לפער הנזכר, משמאל, בהמשכה של שורה 1, מופיע סימן שנראה כמו אות חקוקה בדומה לכל יתר האותיות, אלא שסימן זה איננו מתפענח לאף לא אחת מאותיות האלפבית העברי. אך בקושי ניתן לראות כאן מה שעשויים להיות חלקים של אל"ף שהקו האנכי שלה שרד, עם הקו העילי השמאלי הקצר, אך זה אינו מצוי במאונך לקו המאונך אלא באלכסון אליו. אם אלה חלקים של אל"ף — אזי הם שונים למדי מאותיות האל"ף האחרות שבכתובת. בהמשך, שמאלה, מצויים אולי חלקים של האות תי"ו שהרגל התחתונה הימנית שלה חסרה. בדוחק ניתן להשלים כאן את “המִּלָּא את”, וזה מתאים להשלמה “מנפם. את” שמתאימה לשילוב בפער הרחב. בהמשך הכתובת, משמאל לסימנים אלה, אין דבר שדומה לאות או חלקי אות.
בשרטוט שפרסם קאוטש במצורף למאמרו מאותה שנה (1881; כאן איור 4) כבר אין כל התייחסות לסימנים האלה. מאחר ששרטוט הפקסימילה של קאוטש צויר היטב והכיל כמעט את כל אותיות הכתובת שנראו בה, דומה שהוא הפך לנקודת המוצא להרבה מן המאמרים הבאים שהוקדשו לכתובת, ומעטים התייחסו למאמר האמור של גותה.
רוב החוקרים שהשלימו את השורה הראשונה התעלמו מן החלק שמשמאל לפער, כאילו הסלע כאן היה חלק והשורה הראשונה הייתה קצרה מארבע השורות שמתחתיה. כלומר, אם היו מילים נוספות בקצה השמאלי של השורה הראשונה — הן היו אמורות למצוא את מקומן בפער האמור ולהסתיים לכל היותר ממש בקצה השמאלי של הפער. מצד שני, חוקרים הרשו לעצמם להשלים את השורה הראשונה במילים שדי בהתבוננות פשוטה כדי להראות שלא יתכן שנכתבו בה, משום שאין באזור הפער מקום כדי לאכלס מספר כל כך גדול של אותיות ונקודות מפרידות בין מילים.
אם נבדוק, למשל, את שחזורו של שמואל אחיטוב לשורה זו בכתובת, נמצא שהוא משלים כאן: “ַהֹחְְֹצִבם ְמִנִפם ֶאת”. רשומות כאן 11 אותיות ועוד שתי נקודות מפרידות (אחיטוב תשע"ב:20). אילו היו נחקקות בשורה הראשונה — הן היו גולשות שמאלה ומסתיימות מעל לאות אל"ף של “קל.אש” שבשורה השנייה. ניסיתי להשלים את הפער האמור, פעם אחת עם המילה “הֹחְצבמ” (איור 5), ופעם אחת עם “מנפם.את” (להלן; איור 6). ההשלמה “הֹחְצבמ.” מחזיקה שש אותיות וסימן מפריד. המילה גם כוללת את האות צד"י, שהיא רחבה יותר מכל אותיות האלפבית הקדום. כך או כך — להשלמה “הֹחְצבם. מנפם.את” אין מקום בפער האמור.
אם מבקשים לבחור באחת מבין שתי האפשרויות האלה — מסתבר שאפשרית רק ההשלמה “מנפם.את”, מפני שהיא מכילה פועל. היא גם מסתיימת במילה “את”, עליה נאמר שבדוחק אפשר אולי להבחין בשרידי אותיותיה מיד בהמשך לפער. עולה השאלה אם סביר הדבר לכתוב משפט עם נושא נסתר בראשיתה של הכתובת? מצד שני, יש לציין שהנושא למשפטים אלה ולחציבת הכתובת כולה ייזכר מיד בהמשך (“איש קורא אל רעו”; “הכו החוצבים”). אפשרות אחרת שאני מציע היא לשלב כאן פועל בלשון סבילה: “מונף.הגרזן”, ובכך להכתיר את הגרזן — הנזכר בראש השורה השנייה — כנושאו של המשפט. זו אפשרות לא־בלתי־סבירה, מאחר שלשון סבילה מופיעה בכתובת פעמיים נוספות (“לִהָּנ[ֵקב” בשורה 2; “ִהָּנְקָבּה” בשורה 3/4). האפשרות הזאת גם מופיעה במקרא (שמות כט:כז). התיקון הקטן המוצע בזה איננו משנה כמובן את תוכן הכתובת.
