הסל ריק
לעגלת הקניות
מהחפירות הארכיאולוגיות שנערכו לאורך החומה הדרומית של מתחם הר־הבית ולמרגלות קשת רובינסון שבכותל המערבי, עולה שקודם להרחבת המתחם בימי הורדוס נעשתה פעולה שיטתית של פינוי תושבים ופירוק המבנים מהאזור המיועד לבנייה. היה זה פירוק יסודי שכמעט ולא הותיר זכר למציאות האדריכלית הקודמת (איור 1). ובכל זאת, בסדרת חפירות שנערכו לאורך חומות המתחם ובצמוד אליהן, החל מחפירותיו של צ'רלס וורן לפני כמאה וחמישים שנה ועד לחפירות האחרונות ממש, תועדו שרידים המתוארכים במידה רבה של ודאות לתקופת הברזל 2.
איננו מתעלמים מקיום של שרידים מתקופת הברזל בחלק שמדרום לשטח שבדיוננו הנוכחי (אזור העופל), וגם לא מאלה שהתגלו מתחת לקשת וילסון — אך אנו בחרנו לעסוק רק באלה שלהם קשר למחקרנו.
לסקירה קצרה ותמצית של הנתונים ראו ברוך ורייך 2023ב: 600–601.
תיאור החפירות והממצאים
הממצאים בפינה הדרומית־מזרחית של מתחם הר־הבית (איור 2, מס' 1)
בין השנים 1867–1870 ערך צ'רלס וורן סדרה של מדידות בשטח מתחם הר־הבית וחפירות לאורך חומות המתחם מבחוץ. פעולות אלה הניבו מידע רב על הטופוגרפיה הטבעית של השטח שעליו בנוי מתחם הר־הבית, על מאגרי המים שבו, על מאפייני חומותיו ויסודותיהן ועל כמה מבנים ומתקנים למרגלותיו, ובעיקר מערכת הרחובות ותעלות הניקוז שמתחתם. בשל מגבלות העבודה שהטילו השלטונות העות'מאניים על פעולותיו של וורן בשטח המתחם עצמו, מאמציו הופנו לחפירה של סדרת פירים עמוקים בשטחים שמחוץ לשטח המתחם ובקרבה לחומותיו. חפירת הפירים החלה מפני השטח וירדה עד למפלס הסלע. 18 פירים נחפרו לאורך הכותל הדרומי וליד שתי פינות המתחם, הדרומית־מזרחית והדרומית־מערבית. הפרסום ראה אור בשנת 1884 והוא כלל 50 מפות, תוכניות וציורים. בפיר שנחפר לצד הפינה הדרומית־מזרחית של מתחם הר־הבית מצד מזרח — שהוא גם העמוק מבין הפירים שוורן חפר — תועדו בין היתר אבני היסוד של מתחם הר־הבית, הקבורות מתחת לפני השטח, וקטע של חומת אבן מסיבית ("חומת העופל") הניגשת לפינת המתחם מדרום (איור 3). נדבכי היסוד של חומת הר־הבית (נדבכים a–g) בנויים לתוך תעלת יסוד רחבה שנחפרה בשכבת מילוי עבה של אדמה בצבע אדמדם (red earth). שכבת מילוי זו (עובייה כ־6.5 מ') מכסה את סלע־האם. על פי תיאורו של וורן, במרחק של כמטר וחצי מפינת המתחם לכיוון מזרח, חצובה במפלס הסלע גומה מעוגלת רדודה; לידה כתב וורן "pottery" והסבר בזו הלשון: "hole cut in rock for reception of jar" (וורן 1884, pl. XX; והגדלה בפינה השמאלית־תחתונה של הלוח). הכלי, שנותר באתרו, הוא פך או לגין בעל גוף סגלגל מאורך, האופייני לסוף תקופת הברזל^3^. להערכתנו ממצא זה מעיד על קיומה של פעילות — שלא ניתן לעמוד על אופייה ותכליתה — במפנה המזרחי של הגבעה, ובכל אופן זו עדות נדירה.
ראו וילסון ווורן 1871: 109.
שרידי בנייה מדרום לפינה הדרומית־מזרחית של מתחם הר־הבית (איור 2, מס' 2)
בשנים 1999–2000 ערכו המחברים חפירות בשני שטחים בסמוך לפינה הדרומית־מזרחית של מתחם הר־הבית^4^. לענייננו חשובים השרידים שנחשפו בשטח A, במרחק של כ־45 מ' ממזרח לשער המשולש (איורים 4–5). בשטח זה, שגודלו כ־16×11.5 מ', הובחנו חמש שכבות — ממפלס פני השטח קודם לחפירותינו ועד למפלס הסלע. השרידים הקדומים ביותר באזור (שכבה V) כוללים שני מתקנים חצובים ומטויחים (A, B) ומשטח סלע מפולס (C). בין שלוש היחידות נתגלה קיר מחיצה. ביחידה C התגלו באתרם, על גבי רצפת הסלע, חרסים מתקופת הברזל 2ג, חלקם שלמים. בשל הקשר הסטרטיגרפי והארכיטקטוני של יחידות A ו־B ליחידה C — אנו מתארכים גם אותן לתקופה זו. על פי שחזורנו מדובר במכלול אדריכלי אחד שבשל השתמרות השרידים הדלה וגודלו המצומצם של השטח שנחפר לא ניתן לשחזר את תוכניתו השלמה (יחידות A ו־B משתרעות אל מעבר לגבול החפירה). בסמוך למכלול אדריכלי זה תועדו מתקנים חצובים נוספים ואין לשלול את האפשרות כי גם הם קשורים לאותו מכלול ולאותה תקופת פעילות.
התיארוך של השרידים האדריכליים מבוסס על שני מכלולי כלי חרס שהתגלו בשני לוקוסים נפרדים (L6136, L6081) הקשורים ליחידה C (איור 6), ובהם טיפוסים האופייניים לרפרטואר הכלים של המאות ה־8–6 לפסה"נ ביהודה^5^. המכלול כולל פך, פערור, קנקן אגירה וכנים. ידית של אחד מן הקנקנים טבועה בדגם ורדה בעלת שמונה עלים (טיפוס IIA8). טביעת הורדה, כמו גם הקערות והכנים, מצמצמות את טווח הזמן של קבוצת כלי חרס זו לסוף המאה ה־7 ותחילת המאה ה־6 לפסה"נ.
לתיאור החפירות (הרשאה 3242) ראו ברוך ורייך 2023ב: 65–92.
לדיון במכלול כלי החרס ראו בוצר 2023.
לסיכום, נראה כי המכלול שהתגלה כאן הוא חלק של מבנה, שככל הנראה שימש למגורים, שתוכניתו המורכבת כללה בין היתר מתקנים מטויחים. גם כאן, כמקודם, מדובר בהתיישבות שנעשתה במפנה המזרחי של הגבעה המזרחית.
בור מעוגל מתחת לשער המשולש (איור 2, מס' 3)
במסגרת חפירות משלחת מזר ובן־דב (1968–1979) נחפר מתחת למזוזה המזרחית של השער המשולש בור מעוגל קטן (L15013), שדפנותיו החצובים בסלע מטויחים טיח טיני שצבעו צהבהב־חום בהיר ורצפתו שטוחה. כל שנותר מהבור היא מחציתו הצפונית וחלק של פיר מרובע בתקרתו (איור 7). בדופן הצפוני של הבור חצובה גומחה מלבנית שבסיסה רחב. לדברי החופרים — מדובר בבור מים. שאר חלקי הבור נהרסו על ידי תעלה חצובה בסלע, שבמהלכה מתוך הר־הבית דרומה אל מחוץ לשטח המתחם — חוצה את הבור. תעלה זו, שככל הנראה שימשה לניקוז, היא חלק ממערכת מורכבת של תעלות מתפתלות המתחברות לחלל תת־קרקעי מלבני, צר וארוך (מספרו X בהתאם למספור בורות המים שתועדו בהר־הבית על ידי וורן; וורן 1884, pl. VII). חלל תת־קרקעי X עובר בסמוך, מצפון־מערב, למסדרון המשופע הנמשך ועולה ממפתן השער המשולש צפונה אל עבר רחבת הר־הבית.
בקרקעית הבור המעוגל נותרו באתרם כלי חרס רבים — חלקם תמימים וממורקים באובניים — וצמד צלמיות של בעלי חיים; מבלי שנוכל לעמוד על הקשר בין המכלול העשיר וה מגוון הזה למתקן ולתפקודו כבור מים. לדברי חופרי האתר — מדובר במכלול כלים האופייניים למאות ה־9–8 לפסה"נ^6^. שנים אחדות מאוחר יותר חזרנו לשטח; בין היתר תיעדנו מחדש את הבור וחלק ממערכת התעלות. בנוסף, בשני לוקוסים נפרדים התגלו באתרם כלי חרס אופייניים לתקופת הברזל 2ג.
הבור נזכר בכמה פרסומים; למשל מזר ומזר 1989: 56–57; pl. 24, 25, 30.
וורן מציין את המערכת באות לטינית X, אך בניגוד למרבית הבורות שתועדו בהר־הבית — ללא הכיתוב cistern.
צמד בורות מים מעוגלים לאורך "תעלת הניקוז ההרודיאנית" במקטע המקביל לחומה המערבית של מתחם הר־הבית (איור 2, מס' 4)
"תעלת הניקוז ההרודיאנית" חוצה צמד בורות מים מעוגלים (איור 8). בורות אלה תועדו לראשונה על ידי וורן (1884, pl. XXX). ניכר שוורן סרטט את הבורות במחוגה, ובשל כך הם נראים בתכניתו כמעגלים מושלמים.
הבור הדרומי — במסגרת החפירות של משלחת רייך ושוקרון נוקו התעלה והבור הדרומי (L15) משפכי עפר ותועדו מחדש^8^. התברר כי תכניתו איננה כשל מעגל מושלם (רוחב כ־5 מ', גובה כ־4.35 מ'); קרקעיתו שטוחה ועמוקה כדי כ־1 מ' מקרקעית התעלה; דפנותיו מאונכים, תקרתו שטוחה, ובו פתח חצוב מלבני מפולש שעליו בנוי פיר שאיבה העולה כ־5 מ' אל מפלס "הרחוב ההרודיאני" שמעליו. לוחות הריצוף של הרחוב מכסים את פי הבור, ועל כן יצא מכלל שימוש. דפנות הבור ורצפתו טוחים בטיח טיני בגוון צהבהב־חום בהיר.
הבור הצפוני — רוחבו כ־3.9 מ', גובהו כ־4.25 מ'; תקרתו סלע שטוח שממנו נמשך כלפי מעלה פיר בנוי. קרקעיתו, בדומה לקרקעית הבור הדרומי, נמוכה מקרקעית התעלה בכ־1 מ'.
להווי ידוע: את בורות המים (וככלל רוב המתקנים החצובים) קשה לתארך באמצעות ממצאים מתוכם — קל וחומר כשהם סחופים. עקב כך, נקודת אחיזה כרונולוגית היא הטיח הטיני (בגוון צהבהב־חום בהיר) המצפה את דפנות הבורות ותקרתם. טיח זה איננו מצוי בשימוש בתקופות ההלניסטית והרומית הקדומה, שבהן השתמשו בטיח סידי (עם אפר או בלעדיו). משום כך הציעו רייך ושוקרון לתארך את טיח הבורות לתקופת הברזל 2 (רייך ושוקרון תשע"ב: 224:9)^8^.
לתיאור החפירות והממצאים לאורך תעלת הניקוז ראו רייך ושוקרון תשע"ב; רייך ושוקרון 2012.
שרידי מבנה מתחת לקשת רובינסון (איור 2, מס' 5)
שרידים אלה נזכרו אגב אורחא, ללא פרטים ומידות, בתיאור חותם אבן שהביא אלי שוקרון, חופר האתר (שוקרון 2012: 23; וראו להלן). מן התיאור הקצר עולה קיומו של מבנה שרק חלק קטן ממנו נחשף; על שרידי המבנה נמצאו אבני מפולת.
בור המים הגדול מתחת לקשת רובינסון (איור 2, מס' 6)
במרחק־מה מצפון לקשת רובינסון, עמוק מתחת למפלס "הרחוב ההרודיאני", נחפר ותועד בור מים גדול. נפחו לפחות כ־250 מ"ק, ועד כה זהו אחד ממאגרי המים הגדולים של ימי הבית הראשון שהתגלו בירושלים — ואולי הגדול שבהם^10^. הבור, שתכניתו מלבנית וחתך־הרוחב שלו טרפזי, מטויח היטב בארבע שכבות טיח (עובי כולל כ־10 ס"מ), שעליהן שרדו טביעות ידיים וסימני מברשות של הפועלים. בשלב מאוחר (מחצית ראשונה של המאה ה־1 לסה"נ) נבנה לתוך חלקו המזרחי של הבור קיר היסוד של החומה המערבית של מתחם הר־הבית, ומעל לתקרתו הותקנה תעלת הניקוז — היא התעלה המרכזית של העיר בסוף ימי בית שני ("תעלת הניקוז ההרודיאנית"). רצפת התעלה בקטע זה, העשויה אבנים מלוכדות בחומר מליטה חזק, כיסתה את פי הבור, והוא יצא מכלל שימוש.
שנים אחדות לאחר חפירת הבור יזמנו, יחד עם המעבדה לתיארוך פחמן־14 במכון ויצמן, סדרת בדיקות כחלק מפרויקט מחקרי נרחב לבדיקת קטעי טיח ותיארוכם בחומת הר־הבית — ובעיקר במקטע שמתחת לקשת רובינסון^11^. בין היתר נדגם הטיח שחיפה את בור המים הגדול (איור 9). הדגימות נלקחו מאזורים שונים ומשכבות טיח שונות. בדיקות המעבדה הראו כי הטיח הכיל חומר אורגני רב, כולל גרעיני ענבים. התוצאות הצביעו על טווח 670–640 לפסה"נ — ימי מנשה ביהודה.
אנו מודעים לכך שמדובר בתיארוך משוער; אנו מביאים אותו בשל היות הבורות חלק מנתיב הסיור לאורך התעלה ולצדם שלטים המתארים אותם כבורות מים מימי בית ראשון.
לפרסום ראשוני ראו שוקרון תשע"ג.
לפרטי הדגימות, השיטות והתוצאות ראו רגב ובוארטו 2023.
העדות האפיגרפית (איור 2, מס' 7)
אין בסקירה זו כדי להציג את כלל הממצאים והחפצים מתקופת הברזל 2 שהתגלו בחפירות שנזכרו; חלקם אף טרם פורסמו. בחרנו לעסוק בשלושה חותמות נושאי שמות פרטיים עבריים מובהקים שהתגלו בסמוך לחומות הר־הבית, ולהקדיש דיון קצר בממצא זה — שכן לממצאים אפיגרפיים (ובפרט חותמות) קשר טבעי לפעילות שלטונית או כלכלית.
- לחגי בן שבניהו. החותם התגלה על ידי צ'רלס וורן בפיר C19 שנחפר לעומק בסיס ערוץ הגיא המרכזי, ובסמוך לנדבך L מן נדבכי הכותל ההרודיאני הדרומי של הר־הבית (איור 10). מפלס זה גבוה בכ־3 מ' ממפלס הרחוב ההרודיאני, וללא ספק — נמצא שלא בהקשרו הכרונולוגי^12^. החותם עשוי אבן שחורה ומחולק לשני מדורים בשני קווים מקבילים.
- למתניהו/בנהו/..[ בנ.[ חותם זה התגלה בעפר שסונן מחוץ לאתר, כחלק מחפירת שכבת מפולת שכיסתה את שרידי המבנה מתחת לקשת רובינסון (הנזכר לעיל). המבנה עצמו נחשף רק בחלקו, בתוך המפולת ומתחת לרצפת תעלת הניקוז. לדברי החופר — החותם עשוי לפיס־לזולי, אבן חצי־יקרה המעידה על מעמדו (ואולי עושרו) של בעל החותם^13^. פניו מחולקים לשלושה מדורים המופרדים בקו כפול, וביניהם מגולפות האותיות (שוקרון 2012: 23).
- ליהועזר בן הושעיהו. חותם דמוי חרפושית, מנוקב, עשוי אבן שחורה מוחלקת (איור 11). החותם התגלה בחפירות המתנהלות בימים אלה בסמוך לפינה הדרומית־מערבית של מתחם הר־הבית, בתוך שכבת מילוי המתוארכת למאה ה־2 לסה"נ (התקופה הרומית המאוחרת)^14^. על החותם חרותה דמות מכונפת, מזוקנת וחבושת כובע המכסה רעמת תלתלים הגולשת על כתפי הדמות. הדמות פונה לימין ומושיטה את ידה. דמות מכונפת זו, אופיינית לאומנות הניאו־אשורית, ומוגדרת במחקר two-winged genie; משמעותה אפוטרופאית, כלומר קמע בעל כוח להרחקת רע. אותיות שם בעל החותם — ליהועזר בן הושעיהו — פזורות בשטחים הריקים משני צדי הדמות המכונפת. על פי עיטורו וסגנונו מוצע כי חותם זה נעשה בהשפעה אשורית מובהקת וייתכן אף כי שימש קמע. החותם מתוארך למאה ה־7 לפסה"נ.
וורן 1884, לוח 27; וילסון ווורן 1871: 386, 71.
קביעה מינרלוגית ודאית תצריך בדיקה במעבדה; ייתכן שמדובר במינרל כחלחל אחר (למשל סוֹדליט). ראו אלקיים ואחרים תשע"ו: 317 והע' 20; עמר ואלקיים תשפ"ד: 13–14.
פרסום החותם עתיד לראות אור ב־Atiqot 115; ראו ווקוסבוביץ, רייך, רום וברוך 2024 (בדפוס).
דיון ומסקנות
כחלק מהחקירות ופעולות התיעוד המתמשכים של כותלי הר־הבית — ובייחוד לאורך החומה הדרומית, למרגלות קשת רובינסון ומתחתיה — נחשפו שרידים המתוארכים לתקופת הברזל 2. שרידים אלה כוללים מתקנים חצובים בסלע ומעט שרידי בנייה הבנויים ישירות על גבי הסלע. העדויות מלמדות על קיומו של אזור בנוי גם בחלק הגבוה יותר של הגבעה המזרחית ובסמוך לשטח המתחם המקודש, ואף על גבי מדרונות הגיא המרכזי התוחם את מתחם הר־הבית ממערב. היות שמדובר בשרידים הקדומים ביותר שהתגלו באתרם באזור זה — יש בכך לחזק את ההצעה כי ההתיישבות באזור העופל (ובעיקר בחלקו הצפוני) תחילתה רק במאה ה־9 לפסה"נ ולא קודם לכן, בלא להידרש כאן לדיון נוסף^15^.
לדעתנו, נתונים אלה — ובעיקר העדויות על התחלת ההתיישבות החל במאה ה־9 — שוללים (ולו חלקית) את הצעתם מרחיקת הלכת של פינקלשטיין, ליפשיץ וקוך, שלפיה התל הקדום של ירושלים (ברונזה מאוחרת, ברזל 1 מאוחרת וברזל 2א) השתרע בחלק הגבוה של הגבעה המזרחית (שטח מתחם הר־הבית) ומתחת לשטח המתחם בן־ימינו, ולא — כמקובל — בחלק התחתון, הדרומי, של הגבעה הדרומית־מזרחית (שלוחת עיר דוד)^16^. להערכתנו, קודם להרחבת הר־הבית לממדיו הנוכחיים, השטחים המבונים של העיר תפסו את כל שטח הגבעה הדרומית־מזרחית ועד סמוך לגבולות המתחם המקודש הקדם־הורדוסי: רצף אורבני שכלל את כל שטח הגבעה, את המפנה המזרחי ואת מדרונות הגיא המרכזי, והחל מן המאה ה־9 — גם חלקים של הגבעה המערבית.
חיזוק לשחזור זה של הטופוגרפיה העירונית של ירושלים בימי הבית הראשון — לפחות עד סופה — נמצא גם בתוצאות בדיקות שערכנו בשנת 2007 בתוך שטח הר־הבית גופו. בבדיקות אלה התגלה מכלול חרסים המתוארך למאות ה־8–6 לפסה"נ^17^. מסקנות כרונולוגיות אלה קיבלו תוקף גם מבדיקות פחמן־14 של כמה גרעיני זיתים שרופים שנמצאו בצמוד לחרסים.
בשל דלות הממצאים שנחשפו ותועדו — קשה לשחזר במהימנות את אופייה של הטופוגרפיה האורבנית בשטחים שנהרסו עקב הרחבת הר־הבית ההרודיאנית. ולמרות זאת, ולו לשם הדיון, נעיר כי התקנתם של בורות מים כה גדולים — מן הגדולים שתועדו בירושלים של ימי הבית הראשון — מרמזת כי נועדו לשירות מבנים רחבי־ידיים ואולי אף מבני ציבור; אך זוהי השערה בלבד.
לסיכום, המחקר הארכיאולוגי (שחלקו בלבד הובא כאן) הראה כי שטח זה המשיך להיות מיושב גם בתקופות מאוחרות, לפחות עד תחילת פרויקט הרחבת הר־הבית בידי הורדוס לצפון, למערב ולדרום. בשל כך, וכשלב מקדים לבנייה, נאלצו מנהלי הפרויקט לפנות את האזור מיושביו — וקירות הבתים פורקו עד היסוד. כל שנותר מהם: מתקנים חצובים בסלע וכאן־ושם קטעי קירות וחפצים קטנים. ללא ספק — אירוע דרמטי בתולדות העיר, שהשפיע עצומה על הטופוגרפיה העירונית.
דיון עדכני: פינקלשטיין 2022. התמונה הארכיאולוגית דומה גם בחפירות המדרון המערבי של שלוחת עיר דוד (חניון גבעתי): בן־עמי 2013: 8–10; שלו ואחרים תש"פ: 55–57.
פינקלשטיין, ליפשיץ וקוך תשע"ה. נציין: בכל הבדיקות בחלק הגבוה של הגבעה המזרחית/מתחם הר־הבית — כולל תעלות שירדו עד סלע־האם — לא התגלו ממצאים המעידים על התיישבות לפני ברזל 2ב. על הבדיקות בתחומי הר־הבית ראו ברוך, רייך וסנדהוס תשע"ז; ברוך, רייך וסנדהוס 2018.
ברוך, רייך וסנדהוס תשע"ז: 38–41; ברוך, רייך וסנדהוס 2018: 6–10.
