הסל ריק
לעגלת הקניות
הלוחמים דיברו יידיש, שרו שירי תנועות נוער ציוניות, וצעקו ‘שמע ישראל’ בהסתערות לקרב.
הקמת הדיוויזיה הייחודית
בשנת 1941, בזמן הקרבות הקשים בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, הוקמה הדיוויזיה הליטאית ה-16. יחידה בצבא האדום שמרבית חייליה היו יהודים ליטאים שברחו מזרחה לרוסיה עם פלישת הנאצים לליטא והפכו את היחידה היהודית למחצה הזו לייחודית מסוגה.
הדיוויזיה הזו, לא הייתה רק צבאית – היא הייתה יהודית ברוחה. שפת היום-יום בה הייתה יידיש, שירי הרעות של החיילים היו שירי תנועות נוער ציוניות, ומדי פעם נשמעו קריאות קרב כמו “פאר אונזערע טאטעס און מאמעס!” (“בעד אבותינו ואמותינו!”) ו"שמע ישראל!”
שירה עברית ותרבות ציונית בעומק החזית
החיילים, חלקם יוצאי תנועות ציוניות, הכניסו את השפה העברית לחלק מתרבות המחלקה ותיבלו את האווירה עם שירי ביאליק כמו "ביום קיץ, יום חום" או "שחקי שחקי על החלומות" של טשרניחובסקי.
היחסים בין הלוחמים ומפקדיהם היהודים היו חבריים. מפקד ופקוד בני אותה העיר או עיירה, תלמידים מאותו בית ספר או חברים לאותה תנועת-נוער.
אלו דברים שהפכו את הווי הדיווזיה לייחודי מסוגו, הווי יהודי עם פקודות שנטמעו בשפה היידיש, ורעות בין לוחמים שנלחמו לא למען הצבא האדום אלא למען משפחותיהם ואחיהם שנספו, למען עמם ויהדותם.
מפקדים סובייטים התקשו להבין את רוח הלחימה שלהם. אחד מהם תיאר:
