אם ראשונים כמלאכים – הרב המקובל עזרה הררי רפול זצ"ל

בשנת התרמ"ח (1888) בהיותו כבן שלושים ושתיים שנים עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, והיה מתלמידי ישיבת המקובלים 'בית אל'. כשתלמיד חכם נכנס לביתו היה ניתר ממקומו וקם מלוא קומתו ומחבקו ומנשקו כספר־תורה, וכל זה מענוותנותו היתירה ויראתו הקודמת לחכמתו. שקדן גדול היה בתורה, ולא איבד אף רגע לבטלה, עשה לילות כימים בעסק התורה ובקומו בעוד לילה לעריכת תיקון־חצות. בשנת התרס"ג (1903) נוסדה בשכונת הבוכרים ישיבת 'רחובות הנהר' על ידי ר' חיים שאול דוויק הכהן, בסיועו של הנדיב ר' נסים נחום מטריפולי.

רבנו קבע שם את מקומו עם גדולי המקובלים והמכוונים. על ידיעותיו בנסתר העיד עליו המקובל הצדיק ר' מרדכי שרעבי זצוק"ל, כי רבינו היה מעמודי הקבלה של הדור שעבר.

בשנת התרס"ז (1907) ייסד את ישיבת 'אוהל מועד' יחד עם ר' אליהו בכור חזן (רבה של אלכסנדריה ומחבר ספר שו"ת תעלומות לב). הם העמידו בראשה את ר' שלמה לניאדו, כאשר רבינו כיהן כמשגיח ומנהל והנהיג שיעור מוסר יומי בישיבה. בשנת ה'תרע"ד (1914) פרצה מלחמת העולם הראשונה והישיבה נסגרה. בשנת התרע"ח (1918) פתח את ישיבת 'בית יוסף', ודאג לתמיכה חודשית עבור התלמידים. בשנת התר"פ (1920) ייסד את תלמוד תורה 'מגן דוד' , שנוהל ע"י בנו ר' אהרון. באותה שנה מונה רבינו לחבר בוועד המרכזי של ישיבת 'תפארת ירושלים' לעדה הספרדית בירושלים. בשנת התרפ"ג (1923) העביר את תלמידיו לישיבת פורת יוסף ונטל על עצמו לסייע בגיוס כספים למענה. בשנת התרפ"ד נמנה בין חברי בית הדין לעדת אר"ץ בירושלים (יחד עם ר' אברהם עדס ור' יוסף ידיד הלוי). רבנו סבל יסורים קשים בימי חייו ובפרט בשנותיו האחרונות. נפטר ב-י' בסיוון ה'תרצ"ו (1936) חי כ- 80 שנים. ציונו בהר הזיתים בירושלים.

אביו: ר' יוסף (ידוע כרודף צדקה וחסד). סבו (מצד האב): ר' ישעיה (נצר למשפחה שמוצאה ממגורשי ספרד). אשתו: מרת שמחה (בת האיש הכשר ה"ה אהרן ביג ל"ז ו'). מרבותיו: ר' יעקב שאול הכהן דוויק (מחבר ספר 'דרך אמונה' וראש הרבנים בארם צובא – בלימוד הפשט), ר' חיים שאול הכהן דוויק (תורת הקבלה), ר' חיים מרדכי לבטון, ר' מרדכי עבאדי, ר' ניסים הררי רפול (דודו, מחבר ספר 'עלי נהר'). מתלמידיו: ר' נסים ב"ר יעקב לופס. ילדיו: ר' אהרון (חבר ביה"ד הרבני בתל-אביב הרביץ תורה ואף כיתת את רגליו לטובת עניי ירושלים), המקובל ר' אברהם נסים מרדכי (מראשי ישיבת 'פורת יוסף' ומחבר ספר 'אמרי אברהם'), ר' שלום, ר' אליהו (תמך בקביעות בנזקקים ובפרט באלמנות ויתומים), ר' דוד. מחותניו: ר' אברהם חיים עדס (רבינו היה מחותנו פעמיים – בנו ר' אהרון התחתן עם בתו של ר' אברהם, ובתו מרת אסתר חיה נישאה לר' יעקב חי עדס), המקובל ר' עזרא חוצני הלוי (מרבני פורת יוסף, נישא למרת שרה). מספריו: •הכין עזרא- מוסר ודרושים במלחמת העולם הראשונה הייתה חרפת רעב מנת חלקם של רבים. דמותו של רבינו שילבה תורה וחסד יחד. רבינו שקד על התורה הקדושה בכל רגע פנוי, גם מן החסד לא נטה ידו, תמיד דאג בכל הונו ואונו לעניי העיר. הן בעזרה כלכלית, והן בכל דבר, היכול לעזור ולשמח יהודי מר נפש. באותה העת ידיו של רבינו היו עמוסות לעייפה בארגון משלוח מזון לתושבי העיר האומללים. אולם בעיניו של אחד מתושבי העיר, איש מריר ברוחו, לא מצאו חן פעולותיו של הצדיק, והלה הרבה להתריס כנגד הרב בקללות ובחירופים. הלה עוד הגדיל לעשות, ובכל פעם שראה את רבינו היה מחרפו ומגדפו ומבזהו לעין כל. אולם, הצדיק מעולם לא ענה לו. אולם לא לעולם חוסן ומשמים תבעו את עלבונו של הרב ומזלו של אותו אדם התהפך, והוא ירד מנכסיו ולאחר תקופה קצרה מצא את עצמו נזקק לחסדיו של… רבינו. בתחילה סירב לגשת אל הצדיק, שכן מדוע ייעתר לו הרב בשל מעשיו הנלוזים, אולם כשכלו כל הקיצין, והוא לא מצא שום מוצא אחר, עלה ברגליים כבדות ונקש קלות על דלתו של רבינו. עיניו של הצדיק אורו למראה האיש והרב קם מלא קומתו וקבלו בסבר פנים יפות כאילו הוא ידידו מנעורים. הרב, שלא כדרך העולם, הושיבו על ידו בחיבה ואף ביקש מרעייתו שתכין כוס קפה ותגיש לאורח החשוב. הלה תינה באוזני רבינו את הצרה אליה הוא נקלע, ורבינו הגיש את מלא עזרתו לאיש שציערו וחרפו. לאחר שהלך האיש שאלה אשתו בתמיהה: "יודעת אני שאיש זה מקלל ומחרף אותך ונוהג בך בקלות ראש, כשאמרת לי להביא לו קפה, רעדו ידיי, לא הבנתי מדוע עזרת לו. אדם אחר היה מצווה לגרשו ולסלקו מביתו״. ענה לה רבינו: "כבר שנים מספר שאני עובד על עצמי במידת הענווה. כאשר הבחנתי היום כי איני חש שנאה כלפי אותו איש בגין מעשיו – שמחה עצומה מילאה את ליבי ולא חשתי במאומה״. (מעובד מתוך 'סיפורים מגדולי הדורות' על משניות, מתוך הספר 'מעשיהם של חכמי הספרדים' ומספר 'עונג שבת מנוחת נדבה' ).

כידוע, סבל רבינו רבות ממחלה באחרית ימיו, ובשל כך היה מרותק למיטתו. כאשר נפטר חברו וידיד נעוריו המקובל הגאון ר' חיים שאול דוויק הכהן (הידוע בכינויו השד"ה), הסתירו בני משפחתו ידיעה זו ממנו כדי לא לצערו. בכל פעם שהיה שואל ומתעניין בשלומו של חברו לא העזו לספר לו את האמת ולא ענו לו מאומה. לפתע פנה אליהם ואמר להם: "מדוע אתם מעלימים ממני את האמת? והרי רבי שאול בא אליי בחלום וגילה לי שהוא כבר עלה לשמים." ( סיפר בנו ר' דוד וכן הובא בספר 'לקדושים אשר בארץ')