אם ראשונים כמלאכים – המקובל חיים שאול הכהן דוויק זצ"ל (השד"ה)

המקובל הרב הגאון חיים שאול הכהן דוויק זצ"ל- השד"ה: נולד בחאלב (סוריה) ב- י"ד חשוון ה'תרי"ח (1857).
מחכמי א"י ומגדולי מקובלי ירושלים. מנעוריו עסק בתורת הנסתר וכל שנותיו עסק בהפצת סודותיה ליחידי סגולה. מילדותו ניכרו בו כישרונות עצומים שהתאחדו עם שקידתו המופלאה.
לאחר שלמד בשקידה ש"ס ופוסקים החל מנעוריו ללמוד את תורת הנסתר. בשנת התרמ"ז (1886) עוד בטרם מנו לו שלושים שנה, התמנה למראדאתרא של חאלב, ולמרות שהיו בעירו תלמידי חכמים קשישים ממנו הללו קיבלו את מרותו.
בשנת ה'תר"ן (1890) , כשהיה בן 32 שנים עלה לארץ ישראל והצטרף לישיבת "בית אל" ועם הזמן התמנה לראש הישיבה. משאת נפשו הייתה להנחיל את תורת הח"ן לכלל ישראל כדי להביא את הגאולה השלמה לעם. הוא הלך והתפרסם לתהילה בתפוצות ישראל כגדול בתורת הנגלה והנסתר.
כאשר נוסדה ישיבת "רחובות הנהר", בשנת ה'תרנ"ח ( 1898 ) בשכונת הבוכרים על ידי הגביר ר' ניסים נחום בה למדו כ-60 חכמי קבלה והתפללו עפ"י כוונות הרש"ש, נקרא רבנו לעמוד בראשה ולהרביץ תורה לעדרים.

במשך כל ימות השנה עבר לפני התיבה בתפילות והיה עומד זמן רב ומתפלל עפ"י הכוונות ללא סידור בידו. בימים הנוראים, רבים מבני ירושלים נהגו להצטופף בבית הכנסת על מנת לזכות ולהתפלל עמו. בחזרת הש"ץ, כאשר הגיע לברכת 'המחזיר שכינתו לציון' היה פורץ בבכי, ומדי יום מצאו את הקרקע במקום שבו עמד רטובה מדמעותיו.
בשנות מלחמת העולם הראשונה חש בעיניו. מכיוון שרופאים כמעט שלא היו בנמצא, הפצירו בו בני ביתו ותלמידיו לצאת לחו"ל כדי לקבל טיפול רפואי לעיניו החולות ולמנוע מהן עיוורון מוחלט. למרות הסכנה שנשקפה לעיניו, סירב רבנו בכל תוקף לעזוב את הארץ. הוא נותח בעיניו בארץ – אך הניתוח לא הצליח והוא התעוור בשתי עיניו! כאשר התעורר מתרדמת הניתוח, ונודע לו ששוב לא יראה אור יום אמר: "הכול היה כדאי, ובלבד שלא לעזוב את ארצנו הקדושה אפילו לשעה אחת בלבד!".
נפטר ב- ד' טבת התרצ"ג ( 1933 ) בעיה"ק ירושלים. חי כ 75- שנים.
ציונו בהר הזיתים בחלקת הספרדים.

(בשנת תש"ג-1942 עלו פורעים ערבים להר הזיתים, הרסו קברים, נתצו מצבות וחיללו את מקום הציונים של רבים מיקירי ירושלים. ביניהם חוללה גם מצבת קבורתו של הצדיק, לאחרונה נבנתה המצבה מחדש כאשר מקום הציון בקירוב למקום קבורתו).

אביו: ר' אליהו
סבא (מצד אביו): ר' שאול (אב"ד ארם-צובא בעל 'אמת מארץ').
מרבותיו: ר' מרדכי עבאדי (מח"ס 'מעין מים'), ר' אליהו משען (מח"ס 'שפת אמת').
מתלמידיו: ר' יום טוב ידיד הלוי, ר' סלמאן אליהו (ממלא מקומו בראשות הישיבה), ר' יעקב חיים סופר (מח"ס 'כף החיים'), ר' ישעיהו אשר זעליג מרגליות, ר' עזרא הררי רפול, ר' נח גד וינטרוב, ר' סלמאן מוצפי.
מספריו: •איפה שלמה- על 'אוצרות חיים' למהרח"ו •שר שלום- ביאורים לדברי הרש"ש בספר 'נהר שלום' •חידושים לספר "שפת אמת" •הגהות לספר "אור הלבנה" לרבי יעקב קצין •הגהות לספר "עלי נהר".

באחד הימים בא אל הגאון הקדוש רבי חיים שאול דוויק זצ"ל יהודי, ובכה לפניו צרתו, וסיפר שהוא סוחר בבגדים ישנים וסחבות, וכל כספו ורכושו אינם עולים על עשר לירות. והיה סוחר עם ערבי אחד בתדירות, ובמרוצת הימים החל הערבי ללוות ממנו כסף, פעם אחר פעם, עד שיום אחד נותר חסר כל, בלי פרוטה אחת. פנה הוא אל הגוי ואמר לו: "הב לי כספי!" והערבי הלך והביא לו תכשיט של אשתו כערבון. אולם, מאז חלפו עידן ועידנים והערבי איננו, ואין לו כסף לסחור, ומאידך, למכור את התכשיט הוא חושש. ועוד, שהתכשיט אינו בר ערך אפילו כדי מחצית החוב, ומה יעשה? אמר לו הגה"ק, שילך אל הכותל המערבי ויציע דבריו לפני ה', וכך עשה. הלך והתפלל.
למחרת, בא אליו פתאום הערבי ושאלו: "איה המשכון?". ענה לו: "בביתי, אבל אינני יכול ללכת כעת הביתה, בוא מחר עם הכסף ואשיב לך את התכשיט!". למחרת, שב הגוי ובידו סכום הכסף בשלימותו, וסיפר הערבי,שלפתע החלה אשתו לצעוק עליו שישיב לה את התכשיט ואם לאו תהרגנו. אף שהוא עצמו לא היה חפץ לפדות את התכשיט כי היה בעל ערך פעוט ופשוט, היה מוכרח להשיב את הכסף וקיבל היהודי את הכסף לידיו.
(הרה"ח ר' נח גד וינטרוב ז"ל- 'בישישים חכמה' ששמע מפי ר' חיים זאב מילשטיין)
בסוף ימיו כשהיה סגי נהור, התאספו בחצות הלילה ללמוד בשיעורו, ראו את רגלו פצועה ונפוחה מאוד ומכוסה בדם רב – ומראהו רע מאוד.
כששאלוהו לפשר הדבר, סיפר להם שהיה לו פצע גדול מלא מוגלה ברגלו, וכאשר הזמינו רופא לבדוק את המצב, הלה הפנה את רבינו לבית-הרפואה לטיפול מיידי.
בהגיעו לשם, קבעו הרופאים שיש לפתוח את הפצע ולהוציא מתוכו את המוגלה. והיות שהטיפול עלול לגרום לכאבים קשים, רצו להרדימו. אך הוא סירב לכך, כי לא רצה להסיח דעתו מדבקות בה' אפילו לרגע אחד. ואמר להם, שיעשו הניתוח בלי הרדמה.
אמרו לו הרופאים, שהיות והכאבים הם בלתי נסבלים, יצטרכו לאחוז בו בגופו, שלא יתנועע באמצע הניתוח.
רבינו הסכים לכך והתנה, שלא תגע בו שום אישה. הרופאים צחקו בלבם לבקשתו, וכמה אחיות אחזו בגופו הקדוש.
באמצע הניתוח כאשר התכווץ מכאב הטיפול, הבחין לרגע כי נוגעות בגופו נשים, צעק צעקה גדולה ומרה, ובאמצע הניתוח קם ויצא החוצה ועשה דרכו לבית המדרש לשיעורו הקבוע בחצות הלילה.