תולדות מיפוי בית הקברות היהודי – חלק א

הקדמה

במוזיאון, המוצגים מסודרים שמורים ומתועדים, ואילו המצבות שבשדה הקברות חשופות לפגעי הטבע ולידיים זדוניות ההורסות ומחבלות. הצורך בשימור, במיפוי ובתיעוד המצבות לא היה מקובל בעבר, ורק יחידי סגולה הבינו שלמען הזיכרון האישי והלאומי יש לקום ולעשות מעשה.

אנשים אלו הם חלוצי המיפוי, שהניחו את התשתית לאתר האינטרנט החדש: mountofolives.co.il ש'עלה' השנה (2010) לאוויר, ושגולת הכותרת שלו היא 'אתר המיפוי' של בית העלמין העתיק שבהר הזיתים. להכנת האתר קדמו שנים מספר של עבודת שטח ואיסוף נתונים שכללו ניקוי מצבות, צילום, תיעוד, מיפוי, מחשוב וליקוט קורות חיים של אנשי שם הקבורים בהר. התגלגלו הדברים ואת העבודה שעשה בעבר אדם אחד – באמצעות מחברת, עפרון והרבה כוח רצון, המשיכה 'עמותת אלע"ד' באמצעות אנשים רבים ובכלים מתקדמים, במטרה להציל משיכחה את זכר שוכני העפר. מאמר זה עוסק בתולדות מיפוי בית הקברות העתיק בהר הזיתים ובאתר המיפוי החדש.

מבוא

"וְיָצָא ה', וְנִלְחַם ּבַּגֹויִם הָהֵם, ּכְיֹום הִּלָחֲמֹו, ּבְיֹום ְקָרב וְעָמְדּו ַרגְלָיו ּבַּיֹום-הַהּוא עַל-הַר הַּזֵיתִים אֲׁשֶר עַל-ּפְנֵי יְרּוׁשָלִַם, מִּקֶֶדם, וְנִבְַקע הַר הַּזֵיתִים מֵחֶצְיֹו מִזְָרחָה וָיָּמָה, ּגֵיא ּגְדֹולָה מְאֹד; ּומָׁש חֲצִי הָהָר צָפֹונָה, וְחֶצְיֹו-נֶגְּבָה " (זכריה יד, ג-ד).

בעקבות נבואה זו התפתחו מסורות רבות הקושרות את הר הזיתים, הנמצא "מקדם לעיר", לתחיית המתים: היהודים שקבורים בו יהיו הראשונים שיקומו מן הקבר ויזכו לחיי נצח (בבלי, כתובות קיא, ע"ב), אליהו הנביא יתקע בשופר על ההר ויכריז על תחיית המתים (אוצר המדרשים: 102), הנקברים בהר הזיתים יהיו פטורים מ'גלגול מחילות' (פסיקתא רבתי לא, קמז) ועוד. יהודים רבים עלו לארץ ישראל על מנת לסיים את חייהם על אדמתה ולהיקבר בהר הזיתים, ורבים אחרים ביקשו להעלות את עצמותיהם ולהיטמן בעפר ההר. בבית העלמין נקברו דורות של בני הקהילה היהודית: רבנים, אדמו"רים, מנהיגים, אנשי חזון ואנשי מעש, סופרים ומשוררים, לוחמים ומגיִנים, מיטב בניה ובוניה של העיר ירושלים ושל מדינת ישראל, דמויות ידועות ומפורסמות לצד פשוטי עם. בין הדמויות המוכרות שנטמנו בהר ניתן למנות את ר' עובדיה מברטנורא, אור החיים הקדוש, ר' שלום שרעבי (הרש"ש), הרב קוק, האדמו"רים מגור והרב שמואל סלנט. וכן יואל משה סלומון, אליעזר בן יהודה, הנרייטה סולד, פנחס רוטנברג, ש"י עגנון, ראש הממשלה מנחם בגין ועוד.

בית הקברות משקף את תולדותיה של העיר ירושלים, לא בכדי נקרא 'בית קברות' גם בשם המחייב 'בית החיים'.

סיפורו של בית הקברות היהודי בהר מתחיל בימי הבית הראשון לאחר הפיכת ירושלים לבירת העם היהודי על ידי דוד המלך. בתקופת הבית הראשון נקברו מתים רבים במדרון המזרחי של נחל קדרון מול עיר דוד במקום בו שוכן הכפר סילואן. במקום נמצאו כ-50 מערות קבורה מפוארות ששימשו משפחות רמות מעלה בממלכת יהודה (אוסישקין 1986 :27).

גם בימי הבית השני שימש הרכס המרכזי של הר הזיתים חלק משטח ה'נקרופוליס' (עיר המתים) שעטף את ירושלים. בהר נחצבו מערות קבורה רבות. מערכות קבורה עשירות בממצאים נחשפו במתחם כנסיית דומינוס פלויט (קלונר וזיסו 2003 :116-111). על המצוק לאורך הגדה המזרחית של נחל הקדרון בולטים מונומנטים של קבורה משלהי ימי הבית השני ('יד אבשלום', קבר בני חזיר, 'מצבת זכריה'), קברים אלו נזכרו בספרות הנוסעים, נחפרו ונחקרו החל מאמצע המאה ה-19 (שם: 147-139).

לאחר דיכוי מרד בר כוכבא ככל הנראה לא התקיימה קהילה יהודית בירושלים (ספראי תשנ"ט: 26-25). עם הכיבוש המוסלמי (בשנת 638 )הורשו היהודים לשוב לעיר והם גרו בה ברציפות כ-460 שנה עד לכיבוש הצלבני (1099) (גיל תשל"ו: 20). החוקרים משערים כי בית העלמין היהודי דאז שכן מדרום מזרח להר הבית, באזור סילואן ומצפונה לו, ואפשר שהוא המשיך להתקיים שם גם לאחר הכיבוש בידי צלאח א-דין (1187) (יזרעאל 1997 :13). חידוש הקבורה היהודית בהר הזיתים, בבית הקברות המוכר בימינו, החל ככל הנראה בתקופת השלטון הממלוכי. עדויות ראשונות של עולי רגל המצביעות על מיקומו של בית הקברות מופיעות בראשית המאה ה-14: תלמידו של הרמב"ן מציין במכתב ששלח "…שם בית הקברות לישראל בתחתית הר הבית" (יערי 1996 :85).

ר' עובדיה מברטנורא שהגיע לארץ בשנת 1488 ,כתב באיגרתו: "ועמק יהושפט הוא עמק קטן מאד, בין הר הבית להר הזיתים ושם קברות היהודים עתה, הקברים הישנים תחת הר הבית בשיפוע אצל העמק, והקברים החדשים תחת הר הזיתים אצל העמק, והגיא ביניהם." (הרטום ודוד 1999 :78). נראה שבלחץ השלטון הממלוכי בסוף המאה ה-15 חדלו יהודי ירושלים לקבור את מתיהם במורדות הר המוריה, ונדחקו אל אפיק הקדרון.

בראשית השלטון העות'מאני (1517), עקב גידול ניכר באוכלוסיית העיר היה צורך ברכישת חלקות קבר נוספות. החלקות נרכשו מ'ווקף צלאחיה' וההתדיינות על הקרקעות עם בעלי החזקה המוסלמים הייתה מלווה בסכסוכים ובמאבקים קשים (כהן סימון-פיקאלי תשנ"ג: 108-89). החלקות הראשונות שנרכשו היו במדרון המזרחי של הנחל בין מעיין הגיחון ליד אבשלום, וכן במדרון העולה מאפיק הנחל אל קבר בת פרעה.

במהלך המאה ה-17 ,נרכשו חלקות קבורה נוספות במעלה מדרון הר הזיתים, עד לדרך יריחו הישנה. ממאה זו אנו מוצאים לראשונה מצבות מתוארכות. נראה שלפני המאה ה-17 מיעטו בחקיקת כתובות על המצבות או שכלל לא חקקו עליהן. המצבה המתוארכת הקדומה ביותר היא מצבתו של ר' משה אמל משנת 1636 (יזרעאל 1997 :23).

במאה ה-18 גדלו שטחי הקבורה בשלושה אזורים: א. חצר קבר זכריה (1729); ב. חלקת 'קהל חסידים' ממערב לדרך יריחו ג. חלקת 'אל-בוראק' ממזרח לדרך יריחו (1756). עד אמצע המאה ה-19 בית העלמין היה בשליטה בלעדית של כולל עדת הספרדים, את החברה קדישא נהלה משפחת פרנס שברשותה היו כל פנקסי החברה (ראו להלן הערה מס' 5). עם גידול מספר האשכנזים בעיר הלכו ותכפו סכסוכים בין שתי העדות, עד שבשנת 1856 התפלגו חברות קדישא של העדה הספרדית והעדה האשכנזית. בסיוע הנדבנית דבורה פולק, רכשה החברה קדישא האשכנזית את חלקת הקבורה הראשונה שלה באמצע המורד המערבי של 1 בפנקס של חברה קדישא נרשם: "עד הלום היינו האשכנזים תחת צל הספרדים, הר הזיתים. ומהיום והלאה נפרדנו מהספרדים וקנינו שדה אחוזה לבדנו ונתייסדה ביניינו חברה קדישא של אשכנזים עם כל עוסקי גמ"ח של אמת ועתה ירשם שמות הנעדרים נוחי נפש האחוזה החדשה מתחילת שנת תרט"ז והלאה…. " (גרייבסקי תר"ץ: חוברת ד, כד).

באותה שנה ייסדו החסידים, בהנהגתם של ר' ישראל ב"ק ובנו ניסן, בית עלמין נפרד לעדה 2 החסידית. לאחר מכן התפצלה חברה קדישא החסידית ל'כוללים' רבים.

גם עדות המזרח הקימו חברות קדישא נפרדות לפרסים, לבבלים, לתימנים ועוד. בתחילת המאה ה-20 פעלו בבית הקברות עשר חברות קדישא.

בתקופת המנדט הבריטי, נרכשה ע"י חברה קדישא 'קהילת ירושלים' החלקה היחידה והאחרונה בהר הזיתים, וזו ונועדה להיות חלקת קבורה לציבור הירושלמי כולו בלי הבדל של עדה ומפלגה. החלקה נרכשה ממנזר האחיות ציון בשנת 1935 (קהילת ירושלים תשנ"ב: 21), ותוכננה בידי האדריכל ריכארד קאופמן (שם: 41-40), בשל מאורעות הדמים (1939-1936) החלה הקבורה בחלקה רק בשנת 1939.

ביום 29 בנובמבר 1947 נתקבלה באו"ם ההחלטה על חלוקת הארץ. למחרת קבלת ההחלטה, החלו הערבים בהתקפות על היישוב היהודי. המתקפות הערביות לא פסחו על בית הקברות שבהר הזיתים. ההלוויות יצאו מהעיר רק פעמיים בשבוע, הן נערכו במהירות ללא קרובי משפחה, בליווי אבטחה של אנשי ההגנה והבריטים, וכמעט בכל הלוויה היו תקריות אש (פרומקין תשט"ו: 437-436).

ב 1948.2.25 נקברו אחרוני הנפטרים בהר. מלחמת העצמאות ו-19 שנות השלטון הירדני קטעו באחת את רציפות הקבורה בבית הקברות העתיק.

במהלך שנות השלטון הירדני חולל והושחת בית הקברות, ונעשה בו הרס מאורגן ושיטתי. מתוך מסקנות הועדה לחילול בתי העלמין עולה שמספר המצבות והקברים שנפגעו הגיע ל-38 אלף לערך (70 -%80 %מבית הקברות), מחנות צבאיים ירדניים במרחב ירושלים נבנו מאבני המצבות, כבישים נסללו בתוך חלקות הקבורה ומגרש חניה גדול נבנה מעל גבי הקברים שבחלקה הספרדית (סקר תשכ"ח: 24-23).

בכ"ח באייר תשכ"ז (1967.6.7), עם שחרור העיר, נחשף גודל החורבן. הפעולות הראשונות שנעשו בשטח היו ליקוט העצמות וקבורתן בקברי אחים, הריסת הכבישים שנסללו בתוך בית הקברות ופינוי הפסולת. בי"ג תמוז באותה שנה מונתה ע"י שר הדתות זרח ורהפטיג ועדה בין משרדית לעריכת סקר על חילול בית העלמין ולאחר הסקר ניגשו חברות קדישא השונות עם מועצת בתי העלמין לשקם את בית הקברות. תהליך השיקום מתבצע עד ימינו אנו וכנראה 5 ימשך עוד שנים רבות.

תולדות המיפוי

תהליך השיקום בחלקות העתיקות התאפשר הודות לירושה שהשאירו לנו חלוצי מיפוי בית הקברות. ככל הידוע לנו, היה זה לראשונה במחצית השנייה של המאה ה- 19 כאשר קמה יוזמה פרטית של יחידים שהעתיקו את כיתובי מצבות חכמי הדור לשם הנצחתם.  בתחילת המאה ה-20 החל תהליך של תיעוד ומיפוי של כל בית הקברות ולאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת שיקום בית הקברות נעשה סקר ואף נכתב מדריך לבית הקברות. בשורות הבאות נציג את הדמויות שעמדו מאחרי מלאכת התיעוד והמיפוי.