קופסה מאבן קירטון בעלת תשעה תאים מעיר דוד, ירושלים

מקום התגלית

החפץ התגלה בחפירות הנערכות ברחוב המדורג מימי הבית השני, היורד מפינת הר הבית הדרומית־מערבית לכיוון בריכת השילוח (איור 1).

לענייננו חשובה שכבה VIII, שבה נבנו הרחוב (המחצית הראשונה של המאה ה־1 לסה"נ) ושורות החדרים שנפתחו אליו משני צדדיו. חדרים אלה שימשו חנויות ובתי מסחר. הממצאים שהתגלו בכמה שטחים העלו עדויות לחורבן הרחוב והחנויות שלאורכו (שכבה VII), כפי הנראה כחלק מאירוע מרד החורבן (איור 2). בתוך שכבות חורבן אלה התגלו חפצים רבים, בין היתר עשרות שברים של כלים עשויים קירטון (סלע משקע רך). כלים אלה אופייניים לימי בית שני, ועיקר תפוצתם בירושלים ובשאר אתרי היישוב היהודיים של שלהי ימי הבית השני ביהודה, אך הם נוצרו גם בגליל. מספר השברים שהתגלה בחפירותינו גדול, ומגוון הטיפוסים עשיר ומייצג את מרבית טיפוסי הכלים המוכרים ברפרטואר כלי האבן של ימי בית שני. מכלול זה כולל, בין היתר, ספלים, קערות, טסים, קרטרים וקללים.

1 מדובר בהמשך והשלמה לחפירות קודמות שנערכו לאורך הרחוב המדורג. החפירה שבה התגלה החפץ הנדון נערכה בין השנים 2019–2020 (הרשאות מס' A-8653; A-8408, נ"צ 222327-32/631338-61), בניהולם של כותבי הרשימה מטעם רשות העתיקות ובמסגרת "תכנית שלם" לחשיפת ירושלים הקדומה, שלה שותפה גם עמותת אלע"ד. לפרסום ראשון ראו: לוי וברוך 2023 ושם הפניות לחפירות הקודמות.

תיאור החפץ (איורים 3–4)

מספר חפץ: 160671
לוקוס: 16037
חומר: קירטון
טיפוס: קופסת אבן בעלת תשעה תאים

הקופסה (מידות כלליות: 30 × 30 ס"מ; גובהה 10 ס"מ; עובי ממוצע של הדפנות: 1.5 ס"מ; מידות פנימיות ממוצעות של התאים: 8 × 8 ס"מ; עומקם 7 ס"מ) עובדה במפסלת שטוחה מתוך גוש אבן גדול יותר. פנים הקופסה מחולק לתשעה תאים. דפנות החפץ מושחרים משרפה.

דיון ופרשנות

ככל שידיעתנו משגת, טרם נמצא כלי שלם מטיפוס זה, וגם לא כלי דומה עשוי חרס.² ארבעה שברים, השייכים לשני טיפוסים, פורסמו מחפירות חניון גבעתי שבעיר דוד.³ הטיפוס האחד מחולק לתאים מעוגלים, והטיפוס השני לתאים מרובעים. השברים מחניון גבעתי הוקבלו לכלי חצי־אובלי מחולק לשלושה תאים, שהתגלה ברובע היהודי והוגדר על־ידי נחמן אביגד – חופר האתר – בלשונו הציורית: "כלי המזכיר לנו את ה'מלח־פלפל' או כלי הגשה למבחר מעדנים", אך נראה כי מדובר בטיפוס שונה.⁴

² קופסאות מרובות תאים עשויות עץ מוכרות ממצרים הרומית, ומפורשות כקופסאות לקוסמטיקה או לאחסון של חומרים אורגניים, ובעיקר תבלינים. ראו למשל באוסף מוזיאון פיטרי בלונדון.

³ זילברשטיין וניסים בן־אפרים 2013: 11–14, figs. 9.1.

⁴ אביגד 1980: 176, 181, איור 208.

על פי צורתו, נראה כי החפץ נועד לקלוט חומרים במידת נפח קטן. אנו מציעים – ומדובר בהצעה שאין בה כדי לפסול הצעות אחרות – כי לפנינו כלי שנועד לשמירת תבלינים אקזוטיים ולהצגתם.

השימוש בתבלינים כתוספת למזון, כתרופות וכקטורת מוכר וידוע מתוך מקורות קדומים (מצריים, מסופוטמיים וקלאסיים). בהקשר לארץ ישראל, גם המקרא ואף מקורות חז"ל עוסקים בכך.⁵ יתרה מכך, צריכת תבלינים היוותה במשך תקופות רבות סיבה מרכזית לקשרים מסחריים ותרבותיים בין המזרח הקרוב לתרבויות רחוקות, עד למזרח הרחוק באסיה ולתוך ערב ואפריקה.⁶ קל וחומר כאשר מדובר בתבלינים אקזוטיים, ולא בתבליני עלים הגדלים בארץ – כאלה השכיחים במטבח הארץ־ישראלי ומוזכרים במקורותינו.⁷

גם למחקר הארכיאולוגי תרומה בנושא, ובכלל זאת בירושלים – בעיקר עם התפתחות מתודות של דיגום וחקירת משקעים אורגניים בכלי חרס (Organic Residue Analysis). מכל הנתונים הנאספים מתברר שתבלינים היו חלק מהסחורות האקזוטיות שהגיעו לשווקים הקדומים של ירושלים בתקופות שונות.

מעל לכל ספק, תבלינים שהגיעו ממקור מרוחק ושהפקתם קשה היו בעלי ערך גבוה ביותר, ומן הסתם גם פחות שכיחים בשווקים. ברור שהתבלינים נשמרו בכלים מיוחדים בהתאם ליוקרתם, ואף ייתכן שכמה סוגי תבלינים נשמרו בכלי אחד בן מספר תאים קטנים – כמוצע לגבי הכלי שבנדון. כידוע, גם בימינו מיוצרים כלים דומים.

חיזוק לפרשנות הרואה בכלי שבדיוננו קופסת תבלינים ניתן למצוא במשנה (כלים ב, ז):
"הטמאין שבכלי חרס: טבלא שיש לה לזבז, ומחתה שלמה, וטבלא שהיא מלאה קערות. נטמאה אחת מהם בשרץ, לא נטמאו כולם. אם יש לה לזבז עודף, נטמאה אחת מהם, נטמאו כולן. וכן בית תבלין של חרס, וקלמרים המתואמות, ובית תבלין של עץ – שנטמא אחד במשקה, לא נטמא חברו. רבי יוחנן בן נורי אומר: חולקין את עביו – המשמש לטמא, טמא; המשמש לטהור, טהור. אם יש לו לזבז עודף, נטמא אחד מהם, נטמא חברו".

ופירש רבי עובדיה מברטנורא (על משנה כלים ב, ז):
"בית התבלין – כלי חרס עשוי רבועים רבועים, לתת בכל רבוע ורבוע מין אחד של תבלין, ולא יתערבו זה בזה. בית תבלין מעץ – שעשוי גם הוא רבועים רבועים".

ניתן לשער בסבירות רבה שהכלי שבו אנו דנים הוא למעשה חיקוי באבן לכלי קיבול קטנים שיוצרו מחרס ובעיקר מעץ ושלא שרדו. להערכתנו, כלי קיבול זה שימש לפעילות מסחרית ולא לפעילות ביתית. ואם כך – אזי ייצורו מאבן, שאינה מקבלת טומאה על פי ההלכה, נועד מן הסתם לשמור על טהרת החומרים שהיו נתונים בו, בניגוד לכלים שכיחים יותר העשויים חרס או עץ.

⁵ ראו למשל: רוזנגרטן 1969 ושם הפניות לספרות.
⁶ למשל: סיפור מסעה של מלכת שבא לירושלים (דבה"י ב ט, א), או סיפור מכירת יוסף לאורחת ישמעאלים (בראשית לז, כה).
⁷ על גידול תבליני עלים בתקופת המשנה והתלמוד ראו: דאר תשפ"ג, ושם הפניות לספרות ולמקורות.