ממלכת יהודה: משלטון יהודי לפרובינקיה רומית
בשנת 6 לספירה מתעוררים תושבי יהודה למציאות חדשה: נציבים רומים שולטים מעתה על ארצם ועל רכושם. הנציבים גובים מהם מיסים כבדים ומטילים פקודות משפילות. מי שמתנגד או נכשל – צפוי לעונשים אכזריים.
גם עולמה התרבותי של ממלכת יהודה סופג פגיעה קשה. החיילים הרומים מסתובבים ברחובות ובזים לדת היהודית, מקיימים בשעות הלילה מופעי בידור אלימים, והגרוע מכל – מתערבים בעבודת בית המקדש. חייהם של תושבי ממלכת יהודה הופכים לגיהינום, עד שבשנת 66 לספירה מתגבשים קולות ההתנגדות לכדי מלחמה של ממש: מרד ברומאים.
במשך 4 שנים מצליחים תושבי יהודה להתנגד – באופן יחסי – לשלטונה של האימפריה החזקה בעולם. אבל החיים בממלכה קשים מנשוא, ומלחמת אחים פנימית מכלה כל חלקה טובה. חלקים שלמים בירושלים נחרבים, ומחסני המזון של העיר עולים באש.
מי יציל את ירושלים?
בשנת 68 לספירה צופה באימה רבי יוחנן בן זכאי בהתדרדרותה של ירושלים. רבי יוחנן, מראשי הסנהדרין ומגדולי החכמים שבדורו, מבין שירושלים הולכת לאבדון, והחורבן בוא יבוא. בתושייה אינסופית, הוא מחליט לצאת למסע להצלת זהות העם היהודי. עם רדת הליל, הוא פועל בעורמה ומצליח לצאת מן העיר שהקנאים נעלו מפני בריחה. הוא נפגש עם אספסיאנוס – מפקד הצבא הרומי שהפך לקיסר – ומשכנע אותו לתת לו את יבנה וחכמיה. עכשיו יוכל להתחיל בהקמת מרכז רוחני שימלא את מקומה של ירושלים בבוא העת.
אש בהר הבית
שנתיים מאוחר יותר, באביב של שנת 70 לספירה, מגיעה לקיצה המערכה האחרונה על ירושלים. טיטוס מצעיד את לגיונותיו אל העיר. רבבות חיילים מאומנים ומצוידים במיטב כלי הנשק מתקרבים לירושלים במטרה אחת ברורה – להחריב אותה עד היסוד, ולסיים את המרד היהודי. היהודים נלחמים עד טיפת דמם האחרונה, אבל הרומאים מצליחים להבקיע את החומות, עד שנותרת על תילה רק החומה הפנימית, החזקה ביותר של ירושלים.
את החומה הזו לא מצליח הצבא הרומי להבקיע, אבל הכישלון לא מרפה את ידיו של טיטוס. הוא מחליט לשנות טקטיקה, ובונה סביב העיר טבעת חנק כדי לנתק אותה מכל מקור אספקה. המצור מוביל לרעב כבד ואכזרי, עד שלבסוף מנחיתה מכונת המלחמה הרומית את מכת המחץ. ביום י"ז בתמוז מצודת אנטוניה – המשקיפה על בית המקדש – נכבשת ומתמוטטת, ועבודת הקודש מגיעה לקיצה.
במשך 3 השבועות הבאים – ימי בין המצרים – מתרחשים קרבות פנים אל פנים בהם נלחמים היהודים על כל פסע במעוז האחרון והחשוב ביותר – מקדש אלוקי ישראל. המלחמה העזה מפתיעה אפילו את הרומאים והם פונים למוצא האחרון והסופי – האש. בליל ט' באב שולח טיטוס אש בשערי הר הבית. בית המקדש עולה בלהבות, וירושלים טובעת בדם ובהרס.
אם אשכחך ירושלים – תקווה בת שנות 2,000
את הכאב על תוצאות המלחמה לא צריך להמשיך ולתאר. אלפי שנים שהעם היהודי זוכר, כואב ומתאבל. אבל תוצאה אחת, שהתרחשה כל כך הרבה פעמים לאורך ההיסטוריה – לא צלחה הפעם. העם היהודי לא אבד. המסורת היהודית לא כבתה.
בזכות פועלו של רבי יוחנן בן זכאי עבר הפולחן היהודי לבתי הכנסת הפזורים ברחבי הארץ: במקום קורבנות – מתפלל העם בצוותא. עבודת האלוקים מקבלת צורה חדשה של לימוד תורה וגמילות חסדים. החגים נקבעים על פי מולד אחד שמוכרז בבית הדין ביבנה, והם משותפים לקהילות היהודיות בכל רחבי העולם.
הסנהדרין מוקם מחדש ביבנה, אבל כל פועלו זועק: "אם אשכחך ירושלים". התקווה שטבעו המורדים על מטבעותיהם – "לחירות ציון" – טבועה מעתה בלב כל יהודי ויהודיה, כבר 2,000 שנה.
