"נלבישך שלמת בטון ומלט" – דרומו של עמק הטירופויון בתקופה הרומית המאוחרת

במהלך השנים האחרונות נערכות חפירות בדרומו של עמק הטירופויון¹ (איור 1) ובמקביל לתוואי הרחוב המדורג מן התקופה הרומית הקדומה (שלהי ימי הבית השני). רחוב זה הוא אחד השרידים המשמעותיים ביותר אשר נחשפו במהלך החפירות (איור 2). חפירות אלו חושפות שרידים בעלי משמעות רבה ומתקופות שונות, כפי שנדון בעבר (זנטון, ליברמן וחג׳בי תשע״ט; זנטון ואחרים 2019; זנטון ואחרים תשפ״א; לוי ואחרים תשפ״ב; ושם רקע והפניות נוספות). השרידים שנחשפו שופכים אור על התפתחותו של האזור לאורך התקופות השונות המיוצגות בחפירות.

¹ החפירה לאורכו של תוואי דרום ערוץ הטירופויון ולאורך הרחוב המדורג בעיר דוד נערכת מטעם רשות העתיקות, בסיוע ובמימון עמותת אלע״ד, בתחומי הגן הלאומי סובב חומות ירושלים. החפירה מתקיימת החל משנת 2013 ונוהלה על־ידי ארי לוי, נחשון זנטון, ג׳ו עוזיאל, מורן חג׳בי, יובל ברוך, יפתח שלו ושלמה גרינברג, בסיועם של ריקי זלוט הר־טוב, אוסקר בחרנו, נבות רום, הלן מכלין, פיליפ ווקוסבוביץ, אוריה עמיחי, רבקה בן־שלוש, קתרינה פלמברגר, איימי קסלר, שירה בן־שחר, עליזה ריאר, ניב מורלי, שלמה צזנה ופלר הבר (ניהול שטח), ואדים אסמן (מדידות), אור רוז־זכאים, אלכסנדר ויגמן ואוסקר בחרנו (פוטוגרמטריה, תכניות וחתכים), שי הלוי ואסף פרץ (צילום שטח ופוטוגרמטריה), דפנה גזית (צילום), יותם אשר (מעבדה אנליטית), אנה דה־וינסנס ותהילה ליברמן (ייעוץ קרמי), דונלד צבי אריאל, רוברט קול ויניב לוי (ייעוץ נומיסמטי), יעל גורין־רוזן (זכוכית), תמר קליין, אוויה אלחרר, אלכסנדרה דרנקה ועתליה פדידה (רישום וניהול מחסן). סייעו וליוו את החפירה: עמית ראם, נריה ספיר ויחיאל זלינגר (מרחב ירושלים, רשות העתיקות), קובי גור־אריה וברוך רבי (עמותת אלע״ד), אבי עג׳מי, יוסי כרמלי וניסים מזרחי (מנהלי עבודה מטעם היזם) ופועלי יזם. תודתנו ליאנה צ׳חנובץ, ג׳ו עוזיאל, יפתח שלו ואיילה זילברשטיין, על הליווי והייעוץ.

לחורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ היו מספר תוצאות מרכזיות מבחינה עירונית, כגון צמצום באוכלוסייתה של העיר, ירידה בהיקף הבנייה וקיומה של פעילות חקלאית בעיקרה (זנטון, ליברמן וחג׳בי תשע״ט: 264; לוי תשע״ט: 62–63; לוי ואחרים תשפ״ב: 187; לוי וזלוט הר־טוב תשפ״ג: 54).

חלקיה הדרומיים של ירושלים בתקופה הרומית, הכוללים את דרומו של עמק הטירופויון, גבעת עיר דוד ומורדותיו המזרחיים של הר ציון, נתפשו במחקר בעבר כמצויים מחוץ לתחומה המיושב של העיר, לאחר חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ ולאחר הקמתה של הקולוניה איליה קפיטולינה. יש לציין שהיקף תחומה העירוני של ירושלים בתקופה זו, כמו גם אופייה של העיר, הם נושאי מחקר מסקרנים ביותר אך הם מבין הנושאים הפחות ידועים במחקרה הארכאולוגי של העיר. תפישה זו התקבעה בעיקר עקב מחסור בממצא אדריכלי אשר ניתן לשייכו בוודאות לעיר הרומית, והיעדרו של קו ביצור ברור התוחם את העיר—דבר אשר העלה את השאלה האם הוקפה איליה קפיטולינה בחומה או שמא הייתה עיר פרוזה (אבני תשס״ד: 15–16; לוי תשע״ט: 66).

תכניתה העירונית של ירושלים השתנתה במהלך התקופות השונות. שטחה של העיר גדל או הצטמצם לפי צרכי הפיתוח העירוני (זנטון, ליברמן וחג׳בי תשע״ט: 253). תהליך זה משליך על דרומו של עמק הטירופויון. תוצאותיהן של חפירות השנים האחרונות מציגות מידע חדש ועדכני על אזוריה הדרומיים של העיר והתפתחותם לאחר חורבנה בשנת 70 לסה״נ. מאמר זה יתמקד בהתרחבותה של העיר הרומית דרומה, לאור החפירות הארכאולוגיות הנערכות בדרום עמק הטירופויון—באזור שבין בריכת השילוח מדרום, לבין חומותיה של העיר העתיקה דהיום, מצפון. במסגרת מאמר זה נציג שרידים אדריכליים מרשימים ומתקנים שונים מן התקופה הרומית המאוחרת (מאות 2–4 לסה״נ). שרידים אלו מעידים על התפשטותה של העיר דרומה במהלכה של התקופה הנידונה. במאמר זה נתאר את השרידים שנחשפו, על רקע התהליכים ההיסטוריים שהתרחשו באזור גבעת עיר דוד לאחר חורבנה של העיר במרד הגדול בשנת 70 לסה״נ, וביתר שאת במהלך המאות ה־3 וה־4 לסה״נ, לאחר הקמתה של הקולוניה איליה קפיטולינה.

ירושלים בתקופה הרומית (איור 3)

בשנים האחרונות מתמקד המחקר הארכאולוגי בהעשרת המידע על התפתחותה של ירושלים ושיקומה, מלאחר חורבנה בשנת 70 לסה״נ והצבתו של הלגיון העשירי ״פרטנזיס״ בתחומה, ועד להקמתה של הקולוניה הרומית איליה קפיטולינה על־ידי הקיסר הדריאנוס, סביב שנת 130 לסה״נ. חפירות ארכאולוגיות שנערכו בשנים האחרונות חשפו שרידי מבנים, קטעי רחובות וממצא קטן אשר שופכים אור חדש ומעורר עניין על אופייה של העיר ועל השלבים השונים בהתפתחותה של הקולוניה איליה קפיטולינה (וקסלר־בדולח 2020: 1–3; וקסלר־בדולח תשפ״ד: 193).

במהלך התקופה התרחשו תהליכים של התפתחות יישובית, חקלאית וכלכלית—תהליכים שגרמו להתפשטות יישובית מאזורי הגרעין אל השוליים. התקופה הרומית המאוחרת, החל משלהי המאה ה־2 לסה״נ, מאופיינת בפריחה ביישובים העירוניים והכפריים. בהקשר לכך, יש לציין שלא מדובר רק ביישובים אשר היו מיושבים לאורכן של תקופות רבות, אלא גם באזורי שוליים מובהקים, כגון האזורים המדבריים. פריחה זו התאפשרה, בין היתר, בעקבות מעורבותו של השלטון הרומי במרחב. מעורבות זו קשורה בארגון המדיני והכלכלי של האימפריה אשר תרם ליציבותו של המרחב (בר תשס״ג: 31–35). ירושלים מהווה דוגמה טובה להתפתחות והפריחה היישובית והעירונית שהוזכרה לעיל, לאור חפירות ומחקרי השנים האחרונות.

ייסודה של הקולוניה איליה קפיטולינה

איליה קפיטולינה נוסדה בימיו של הקיסר הרומי הדריאנוס (117/118–137/138 לסה״נ). לאחר ייסודה הוענק לעיר מעמד של קולוניה. יש לציין שבמקורות ההיסטוריים לא ברור מהו תאריך הקמתה המדויק של הקולוניה, והאם נוסדה לפני או אחרי מרד בר־כוכבא (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 203–204). אפיפאניוס, בחיבורו ״על המידות והמשקלות״, מתאר את ביקורו של הדריאנוס בירושלים ולפי תיאורו הוא מצא את העיר במצב של הרס, למעט מספר מבנים—בהם כנסייה ומספר בתי כנסת (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 193–194).²

ניתן להניח שהעיר הרומית התפתחה בהדרגתיות. לאחר החורבן בשנת 70 לסה״נ הוקם בתחומה של העיר מחנה הקבע של הלגיון העשירי ״פרטנזיס״. יש לציין שמיקומו של המחנה טרם זוהה מבחינה ארכאולוגית והוא שנוי במחלוקת (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 205). בסמוך למחנה התפתח, ככל הנראה, יישוב אזרחי. ניתן לשער שבמקומות שונים ברחבי העיר, אשר נחרבו במהלך המרד הגדול, שוקמו חלק מהמבנים ואף ייתכן שנערכה בנייה מחודשת. ייתכן שחלק מתושבי העיר שעזבו אותה במהלך המרד, חזרו אליה ושיקמו חלק מהמבנים (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 208).

בראשית המאה ה־2 לסה״נ, מעט לפני עלייתו לשלטון של הדריאנוס, החלו ככל הנראה עבודות ההכנה לייסודה של העיר הרומית. עבודות אלה נערכו לפי תכנית מפורטת אשר נקבעה מראש: שקבעה את תחומה של העיר, את צירי הרחובות הראשיים ומיקום שערי העיר, את מיקום המקדשים ועוד. ייתכן שבשלב זה הוסרו או כוסו מבנים שהתקיימו לפני חורבנה של העיר ונותרו לעמוד. יש לציין שמבנים שהייתה כוונה לשלבם במערך העירוני החדש—כגון מתחם הר הבית—נותרו לעמוד (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 208–209).

את השלב שבו הוכרז באופן רשמי על ייסודה של הקולוניה איליה קפיטולינה קשה לקבוע באופן מדויק. סביר להניח שהדבר התרחש בעת ביקורו של הדריאנוס בירושלים, סביב שנת 130 לסה״נ (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 209).

יש לשער שפיתוחה של העיר הואט במידה מסוימת בעקבות מרד בר־כוכבא (132–135 לסה״נ) והפניית חיילי הלגיון למלחמה, וייתכן אף בעקבות מותו של הדריאנוס (137/138 לסה״נ)—דבר שגרם לירידת עניין בפיתוח העיר וירידה במשאבים שהוקצו לכך (וקסלר־בדולח תשפ״ד: 209).

הממצא האפיגרפי והמקורות ההיסטוריים

הממצא האפיגרפי מן התקופה שלאחר חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ הוא מועט. ממצא זה כולל כתובות הקדשה של מבנים, אבני מיל ועוד (להרחבה ראו: וקסלר־בדולח תשפ״ד: 198–199).

גם מן ההיבט של המקורות ההיסטוריים המתייחסים אל התקופה הרומית בירושלים ישנו מיעוט של מקורות, שחלקם נכתבו מאוחר לתקופה הרומית ובעיקר בתקופה הביזנטית. מקורות אלו אמנם מתארים את העיר מנקודת מבט נוצרית—כגון חיבוריו של אוסביוס מן המאה ה־4 לסה״נ (Historia Ecclesiastica ועוד)—אך יש בהם מידע השופך אור על מצבה של העיר במהלך התקופה הנידונה במאמר זה (לוי תשע״ט: 66).

תיאוריהם של עולי רגל, שהגיעו לאזור בעיקר החל מן המאה ה־4 לסה״נ, משמשים מקור מידע בעל ערך. למרות שמקורות אלה נכתבו בראשית ימי השלטון הנוצרי—זמן בו העיר עברה תהליך של התחדשות עירונית המתבטאת בעיקר בהקמת כנסיות—עדיין השתמר בהם התכנון העירוני כפי שהיה במהלך התקופה הרומית. אחד מן המקורות החשובים היא מפת מידבא מן המאה ה־6 לסה״נ (איור 4). מפה זו מניחה בפני המביטים בה תיאור נוצרי מובהק של העיר, שבו מתבטאות כנסיותיה החשובות והמרכזיות; אך המפה משקפת את מצבה הפיזי של העיר בעיקר מבחינת מערך השערים והרחובות—כפי שהיה במהלך התקופה הרומית המאוחרת (לוי תשע״ט: 67).

מקור חשוב הוא כרוניקון פסחאלה, המתאר את איליה קפיטולינה לפני עליית הנצרות, בתקופת שלטונו של הדריאנוס. יש להדגיש שמקור זה בעייתי במידה מסוימת, מכיוון שנכתב מאוחר לאירועים—במהלך המאה ה־7 לסה״נ. בכרוניקון נזכרים מספר מבנים בדרומו של ערוץ הטירופויון, בהם טטרנימפיאון, המזוהה עם בריכה בעלת ארבעה סטווים, שנחשפה במוצא בריכת השילוח (פישמן־דרוקר תשמ״ח; זנטון ואחרים תשע״ט: 254; לוי תשע״ט: 66).

מבין המקורות המתייחסים לדרומו של עמק הטירופויון, יש להתייחס לתיאור ״המסע מבורדו״ מן המאה ה־4 לסה״נ. מקור זה פורס בפני הקורא את תיאור הדרך היורדת מן העיר העליונה אל בריכת השילוח—דרך היורדת, כפי המתואר במקור, לעמק המצוי משמאל להר ציון, כלומר: עמק הטירופויון (מסע מבורדו, §§8, 10; תרגום: אורה לימור, ירושלים תשנ״ח: 32; לוי תשע״ט: 67).

² Epiphanius, De mensuris et ponderibus, PG 43, cols. 237–293. (״על המידות והמשקלות״).

השרידים מן התקופה הרומית אשר נחשפו בחפירות בדרומו של עמק הטירופויון

דרומו של עמק הטירופויון, הכולל את גבעת עיר דוד ממזרח והר ציון ממערב, הוא אחד ממוקדי התפתחותה של ירושלים החל מן התקופה הרומית הקדומה (שלהי ימי הבית השני) ועד לשיא התפתחותה של העיר במאה ה־6 לסה״נ (התקופה הביזנטית) תחת שלטונו של יוסטיניאנוס (לוי ואחרים תשפ״ב: 188; לוי וזלוט הר־טוב תשפ״ג: 53). אופייה של העיר וגבולותיה בתקופה הרומית המאוחרת הולכים ומתבהרים בעקבות החפירות והמחקרים אשר נערכים בשנים האחרונות (להרחבה ראו: וקסלר־בדולח 2020).

חלקיו הדרומיים של עמק הטירופויון, החל מבריכת השילוח וצפונה, שימשו מוקד מרכזי אשר סביבו התפתח היישוב לאחר חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ, וביתר שאת—לאחר הקמתה של הקולוניה איליה קפיטולינה. ההתפתחות העירונית בדרומו של עמק הטירופויון בתקופה זו משקפת את הרצון לשמר את האזור ואת חשיבותו הנובעת בעיקר מן הסמיכות לבריכת השילוח, המשמשת אחד ממקורות המים המרכזיים של העיר ומוקד בעל חשיבות דתית (לוי וזלוט הר־טוב תשפ״ג: 54).

כאמור, דרומו של עמק הטירופויון שימש כאחד ממוקדי ההתפתחות העירונית של ירושלים, החל מהתקופה הרומית הקדומה. הרחוב המדורג משלהי ימי הבית השני, אשר הולך ונחשף באזור זה בשנים האחרונות, שימש אחד מעורקי החיים המרכזיים של העיר ואחד ממוקדיה המסחריים—החל מסלילתו במהלך שלטונו של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס ועד לחורבנו במרד הגדול. רחוב זה חיבר בין העיר התחתונה של ירושלים, הכוללת את בריכת השילוח ושעריה הדרומיים של העיר, לבין שערי המקדש והעיר העליונה (לוי ואחרים תשפ״ב: 188–189; להרחבה ראו: זנטון ואחרים 2019). בחלקו הדרומי של הרחוב זוהתה רחבה (איור 5) ששימשה כיכר העיר התחתונה של ירושלים בשלהי ימי הבית השני (זנטון, שור וחג׳בי תשע״ז; לוי תש״ף). רחבה זו, שאורכה כ־40 מ׳ ורוחבה כ־15 מ׳, שימשה כשוק עירוני וצומת דרכים, שממנה התפצלו רחובות אל עבר בית המקדש והעיר העליונה מצפון, אל ראש הגבעה הדרום־מערבית ממערב, ומנגד אל בריכת השילוח ושערי העיר הדרומיים (לוי ואחרים תשפ״ב: 189).

לאחר חורבנה של העיר באירועי המרד הגדול, נמשך השימוש בשרידים הקדומים בעיר התחתונה, בנוסף לפעולות בנייה חדשות (זנטון ואחרים תשפ״א: 126). פעולות בנייה אלו—הכוללות מבנים ותשתיות כגון מערכות ניקוז—יתוארו להלן.

בחלקה הדרומי של הרחבה אשר תוארה לעיל, נחשפו שרידיו של מבנה מרשים (איור 6) שבו זוהו מספר שלבי בנייה. שרידיו של מבנה זה נחשפו לאורך כ־50 מ׳ ולרוחב כ־3 מ׳. יש לציין שחלקיו המרכזיים של המבנה טרם נחשפו, מכיוון שאלו חורגים אל מחוץ לגבולות החפירה הנוכחית (זנטון ואחרים תשפ״א: 126). המבנה נבנה בכיוון צפון–דרום. בחלקו הפנימי של המבנה נבנו קירות רוחב אשר חילקו אותו למספר חדרים. במהלך החפירה זוהה פתחו של המבנה (ראו איור 6); משקוף הפתח עשוי אבן ריצוף בשימוש משני, שנלקחה ככל הנראה מאחד מגרמי המדרגות של הרחוב משלהי ימי הבית השני. יש לציין, בהקשר לכך, ששרידי המבנה הושתתו ישירות על שרידיו של אותו רחוב (חג׳בי ואחרים 2022; איור 7).

במהלך חפירתו של המבנה זוהו שני שלבי בנייה מפרק הזמן שלאחר שנת 70 לסה״נ ולפני יסודה של איליה קפיטולינה. תיארוך זה מתבסס על מכלול כלי החרס מחפירתו של המבנה, המתוארך לפרק הזמן שבין חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ לבין מחציתה השנייה של המאה ה־2 לסה״נ. מחוץ למבנה, וממזרח לו, נחפרה רצפה עשויה גיר כתוש. רצפה זו ניגשה אל קיר המבנה וככל הנראה שימשה דרך שעברה בסמוך לו. היא תוארכה למחציתה הראשונה של המאה ה־2 לסה״נ (לוי וברוך 2023).

נראה שמבנה זה נוסד זמן מועט לפני ייסודה של איליה קפיטולינה, והוא הראשון באזור זה של העיר אשר ניתן לתארכו לפרק זמן זה (זנטון ואחרים תשפ״א: 126; חג׳בי ואחרים 2022). את שרידי המבנה חתמו מילויי אדמה וקיר של מדרגת עיבוד חקלאי. במילויי האדמה נחשפו שברי חרס המתוארכים למאות ה־3–4 לסה״נ (חג׳בי ואחרים 2022; לוי וברוך 2023).

ראוי להזכיר שבחפירת יסודותיו של המבנה נתגלה נר מתכת עשוי ברונזה (איור 8), הנושא עיטור של חצי פרצוף המעוצב כמסכת תיאטרון. תיארוכו של הנר תואם לתאריך המבנה. ייתכן ונר זה שימש מנחת יסוד בזמן הקמתו של המבנה (להרחבה ראו: ברוך ואחרים תשפ״א; לוי וברוך 2023).

בתי אמידים (איור 9)

מצפון למבנה אשר תואר לעיל, נחשפו ותועדו שני בתי אמידים (ראו איור 9). מבנים אלו, אשר תוארכו לתקופה הרומית המאוחרת (מאות 3–4 לסה״נ), יתוארו להלן.

בית אמידים א׳ (איור 10)

מבנה זה הוא אחת העדויות המרשימות ביותר להתפתחותה של העיר בשלהי המאה ה־3 וראשיתה של המאה ה־4 לסה״נ (איור 11). המבנה נבנה בכיוון צפון–דרום. אורכו כ־30 מ׳, רוחבו אשר נחשף בגבולות החפירה כ־3.5 מ׳, וגובה השתמרותו כ־3 מ׳. רוב רצפות חדרי המבנה נבנו מאדמה מהודקת וגיר כתוש, אך בשלושה מחדריו נחשפו רצפות פסיפס.

הפסיפס הראשון נחשף בחלקו המערבי של המבנה. פסיפס זה הוא פסיפס תעשייתי לבן, ללא עיטורים (איור 12). רצפת פסיפס זו שימשה כחלק ממתחם תעשייתי הקשור באחד מחדרי המבנה. קירותיו של חדר זה טויחו בטיח הידראולי. חלקו התחתון של הטיח, בנקודת מפגשו עם הפסיפס, מסתיים בהעגלה (רולקה) שאליה ניגש הפסיפס (איור 13).

ממזרח לחדר זה נחשף חדר נוסף שבו זוהו שרידי רצפה נוספת, העשויה אבני פסיפס צבעוניות (איור 14), שממנה השתמר מקטע קטן ביותר. רצפת פסיפס זו נפגעה ברובה על־ידי פיר ניקוז מן התקופה המוסלמית הקדומה (איור 15). נראה שבנייתו של הפיר ביטלה חדר זה לחלוטין.

בחלקו הצפון־מזרחי של המבנה נחשפו שרידיה של רצפת פסיפס נוספת—שלישית במספר. מרצפת פסיפס זו נחשף רק חלקה המזרחי, שבו נראה חלק ממסגרתו החיצונית המעוטרת (איור 16; לוי וזנטון—בפרסום). חלקיה המערביים, שבהם הפאנל המרכזי, חורגים אל מחוץ לגבולות החפירה.

במהלך חפירתו של המבנה זוהו מספר תעלות ניקוז בנויות מתחת לרצפותיו וביסודותיו. תעלות אלו ניקזו את המבנה ישירות אל תעלת הניקוז המרכזית של העיר משלהי ימי הבית השני.

נראה שהשימוש במבנה זה נפסק במהלך התקופה הביזנטית, שכן נראה שחלק מחדריו נאטמו באופן מכוון (איור 17). אל תוך אחד מחדרי המבנה נבנתה בשלהי התקופה הביזנטית בריכת דגים (איור 18) שביטלה את השימוש בחדר (להרחבה ראו: לוי וזלוט הר־טוב תשפ״ג).

בית אמידים ב׳ (איור 19)

כשמונה מטרים מצפון למבנה אשר תואר לעיל, נחשף מבנה נוסף. אורכו 23 מ׳, רוחבו בגבולות החפירה 3.5 מ׳, וגובה השתמרותו כ־3 מ׳. בחלקו הדרומי של המבנה זוהו שתי תעלות ניקוז. תעלות אלו ניקזו את חלקו הפנימי של המבנה אל פיר בנוי, שחלקו התחתון הוביל אל תעלת הניקוז המרכזית משלהי ימי הבית השני, שהושמשה מחדש לצורך ניקוז המבנים החדשים. חלקיו הצפוניים של מבנה זה נפגעו ככל הנראה במהלך התקופה המוסלמית הקדומה, שכן השטח כוסה במילויי אדמה שתוארכו לתקופה זו.

מערכות ניקוז וחקלאות

במהלך החפירות נחשפו מספר מערכות ניקוז נוספות, הכוללות פירים ותעלות. אלו יתוארו להלן. פירים ותעלות אלו ניקזו שרידי ומקטעי מבנים שונים—שרובם לא נשתמרו—אל תעלת הניקוז המרכזית של העיר (איור 20). תעלת הניקוז של ימי הבית השני נבנתה בכיוון צפון–דרום, לגובה של כ־1.5 מ׳ וברוחב של כ־0.60 מ׳. קירוי התעלה בחלקיו הדרומיים של עמק הטירופויון נבנה מלוחות אבן ישרים. התעלה נבנתה בשלב קדום להרחבת הר הבית, והיא קדומה לרחוב משלהי ימי הבית השני (זנטון ואחרים תשפ״א: 121). במהלך החפירות שהתקיימו בדרומו של עמק הטירופויון התברר שתעלה זו המשיכה לשמש גם לאחר חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ, ולפחות עד לתקופה המוסלמית הקדומה במאה ה־8 לסה״נ. עדות לכך ניתן לראות במבני האמידים שתוארו לעיל, כמו גם במבנה שקדם לייסודה של הקולוניה איליה קפיטולינה—אשר גם כן תואר לעיל.

מדרום לבית אמידים א׳ שתואר לעיל נחשף פיר ניקוז (איור 21). מידותיו 0.60 × 0.35 מ׳, ועומקו כ־2 מ׳. פיר זה התנקז ישירות אל תעלת הניקוז המרכזית של ירושלים משלהי ימי הבית השני. אל דפנותיו של הפיר, ממזרח וממערב, ניגשו שני קטעי קירות (ראו איור 21). קירות אלו משמשים כיסודותיו של מבנה החורג מגבולות החפירה—מבנה המנוקז על־ידי הפיר המתואר כאן. קטעי הקירות והפיר תוארכו, על סמך ממצא כלי החרס והזכוכית, לתקופה הרומית המאוחרת (לוי וברוך 2023).

במהלך החפירה נחשפה תעלת ניקוז גדולה ומטויחת (איור 22; אורכה כ־70 מ׳, רוחבה כ־0.50 מ׳ וגובהה כ־0.70 מ׳). תעלה זו נבנתה מעל שכבת החורבן של שנת 70 לסה״נ. התעלה מקורה בלוחות אבן גדולים (איור 23), שחלקם שימשו במקור—ככל הנראה—אבני ריצוף של הרחוב מן התקופה הרומית הקדומה (לוי תשע״ט: 69–72; זנטון ואחרים תשפ״א: 126; חג׳בי ואחרים 2022).

על גבי קטע מהתעלה נבנה בור מים (איור 24). לוחות קירוי התעלה שנזכרה לעיל שימשו כבסיסו של הבור, אך מימיו לא התנקזו אל התעלה. המים הגיעו אל הבור דרך פתח שנקבע—ככל הנראה—בחלקו העליון של הבור, אשר קרס פנימה לאחר יציאתו משימוש. בור המים ותעלת הניקוז תוארכו לתקופה הרומית המאוחרת על סמך ממצא כלי החרס והמטבעות מחפירתם (לוי תשע״ט: 73–73; חג׳בי ואחרים 2022).

מדרום לתעלת הניקוז שנזכרה לעיל נחשף פיר ניקוז אנכי ובנוי, שחדר את שכבת החורבן משנת 70 לסה״נ (איור 25). הפיר, שמידותיו כ־2 × 2 מ׳, נבנה בחלקו החיצוני מאבני שדה שנלקחו ממפולות האבנים שעל גבי הרחוב מימי הבית השני. בחלקו הפנימי נבנה הפיר מאבני גזית מסותתות היטב. לצורך התקנתו של פיר זה נחצבו אבני הריצוף של הרחוב משלהי ימי הבית השני, ולאחר התקנתו הוסר אחד מלוחות הקירוי של תעלת הניקוז המרכזית של העיר כדי לנקז את הפיר ישירות אל התעלה. פיר זה ניקז מבנה מן התקופה הרומית, ששרידיו נחשפו בצורה חלקית בלבד, מכיוון שהם חורגים מגבולותיה של החפירה. חפירת הפיר עצמו העלתה שהוא נבנה לאחר חורבנה של העיר במהלך המרד הגדול, ושימש בתקופה הרומית במאות ה־2–4 לסה״נ (חג׳בי ואחרים 2022; לוי וזנטון—בפרסום).

ממערב לתעלת הניקוז ולמתקן אגירת המים נחשפו שני קירות בעלי אופי חקלאי בציר צפון–דרום. הקירות נבנו במקביל אחד לשני, ובמרווח ביניהם—שרוחבו כשני מטרים—נשפך מילוי של אדמה, אבני שדה קטנות וחלוקי נחל, היוצר עיבוי (איור 26). ניתן לשער שמדובר בחלק ממערכת שנועדה ליצור אזור מפולס על המדרון המערבי של גבעת עיר דוד, על מנת לקיים חקלאות. מערכת זו תוארכה גם כן לתקופה הרומית המאוחרת (לוי תשע״ט: 74).

עדויות ארכאולוגיות נוספות להתפתחותו של דרום ערוץ הטירופויון בתקופה הרומית

חניון גבעתי נמצא בפינה הצפון־מערבית של גבעת עיר דוד, במדרון המזרחי של עמק הטירופויון. במהלך החפירות שנערכו באתר נחשפו עדויות ארכאולוגיות מרשימות לבנייה מן התקופה הרומית המאוחרת—בהן מבנה רחב־ממדים ומתקנים לאגירת מים וניקוז—אשר יתוארו להלן. המבנה כלל מספר חדרים המקיפים שטח פתוח רחב. שטח זה חולק לשתי חצרות, כאשר המערבית והגדולה מביניהן היא חצר פריסטילית (בן־עמי וצ׳חנובץ 2010: 92; בן־עמי וצ׳חנובץ 2010ב; בן־עמי 2013: 2–4; בן־עמי, צ׳חנובץ ודן־גור 2021).

 

המבנה הפריסטילי (איור 28) רחב־הידיים הכיל חדרים רבים, המסודרים בצורה מלבנית סביב חצר נוי פנימית, אשר הוקפה בסטווי עמודים מקורים. המבנה תוכנן היטב, והיו בו שתי קומות לפחות. חלק מרצפותיו רוצפו בפסיפסים, ובתקרתו נעשה שימוש ברעפים. חדרי המבנה בקומתו העליונה עוטרו בפרסקאות צבעוניים.

ישנן עדויות לכך שחלק מיסודות המבנה נבנו על גבי מבנים ומתקני מים מן התקופה הרומית הקדומה. נוסף על כך, ניתן להבחין בשימוש משני באבני בנייה ופריטים אדריכליים—כגון עמודים—לבנייתו של המבנה (בן־עמי וצ׳חנובץ 2010: 92–93; בן־עמי וצ׳חנובץ 2010ב; בן־עמי 2013: 31–33; צ׳חנובץ 2014: 72).

באגפו המזרחי של המבנה נחשפו כשבעה חדרים. בחדרו הצפוני של אגף זה נחשפה רצפת פסיפס מעוטרת. מערבית לחדר זה נמצאה חצר פנימית קטנה (בן־עמי וצ׳חנובץ 2013). באגפו הצפוני של המבנה נחשפו כעשרה חדרים. חדרים אלו מסודרים בשתי שורות (בן־עמי וצ׳חנובץ 2013ב: 165). אגפו המערבי של המבנה, המכיל כשמונה חדרים, נמצא מעבר לחצר הפריסטילית הגדולה (שם). באגפו הדרומי של המבנה נחשפו כארבעה חדרים. באגף זה נחשף פתחו הדרומי של המבנה. באגף זה נחשפו רצפות—חלקן מטויחות—אשר פונו כמעט לחלוטין מממצא לקראת חידוש הרצפות בשיפוץ שנערך במבנה (בן־עמי 2013: 32–40; בן־עמי, צ׳חנובץ ודן־גור 2021).

שטח החצר הפריסטילית במרכז המבנה הגיע לכ־250 מ״ר. שני בורות מים גדולים ומטויחים נמצאו בנויים בחצר. תחילה החצר שימשה כגינה, עם עמודים נמוכים סביבה אשר שימשו מעמד לפסלים או עציצים. בשלב מאוחר יותר אדמת הגן רוצפה ברצפת טיח לבן—דבר המעיד על ביטולה של הגינה—עד לחורבנו של המבנה (בן־עמי וצ׳חנובץ 2010ב; 2013ב).

בנייתו של המבנה המתואר לעיל תוארכה למאה ה־3 לסה״נ, והוא נחרב ככל הנראה פחות ממאה שנים לאחר מכן, כתוצאה מרעש אדמה של שנת 363 לסה״נ (בן־עמי וצ׳חנובץ 2013). תיארוך בנייתו וחורבנו של המבנה בוצע בעיקר על סמך המטבעות שנתגלו בקירותיו, ועל סמך כלי החרס הרבים וממצאים אחרים מתוך מפולות חורבן המבנה (בן־עמי וצ׳חנובץ 2010: 94–95; בן־עמי, צ׳חנובץ ודן־גור 2021).

כשמונה מטרים מדרום למבנה שתואר לעיל נחשף חלקו הצפוני של מבנה נוסף מן התקופה הרומית המאוחרת (ראו איור 28). במבנה זה נחשפו כשבעה חדרים. גם במבנה זה—שנבנה על שרידי בנייה מן התקופה הרומית הקדומה—זוהה שימוש משני בפריטים מתקופה זו. מתחת לרצפת המבנה נמצאה תעלת ניקוז גדולה, אשר נבנתה כחלק מהמבנה ונשארה בשימוש עד לתקופה המוסלמית הקדומה. תעלה זו הובילה מים לכיוון מערב והתנקזה אל ערוץ הטירופויון. בין שני המבנים הפריד מעבר ברוחב של כ־2 מטרים. ייתכן שמעבר זה שימש סמטה או חצר (בן־עמי 2013: 32–33; בן־עמי, צ׳חנובץ ודן־גור 2021).

המבנה ליד ״בור ירמיהו״

בחפירה שהתקיימה בכניסה למרכז המבקרים בעיר דוד (איור 29) ובסמוך למתחם המכונה ״בור ירמיהו״, מדרום לחומת העיר העתיקה וממזרח לחפירות חניון גבעתי, נחשפו שרידיו של מבנה מפואר (אורכו בגבולות החפירה כ־10 מ׳ ורוחבו בגבולות החפירה כ־3 מ׳) (איור 30), המתוארך לתקופה הרומית המאוחרת—המאה ה־4 לסה״נ. בחלק מחדרי המבנה נחשפו רצפות פסיפס; חלקן עוטרו בדגם גיוש ובעיטורים גאומטריים. תיארוכו של המבנה לתקופה הרומית המאוחרת מתבסס בעיקרו על ממצא כלי החרס ומספר מטבעות אשר נחשפו בחפירה (עוזיאל 2013; דן־גור וצ׳חנובץ 2020; עוזיאל—בפרסום). נראה שמבנה זה מזכיר במידה מסוימת את שרידי המבנים מן התקופה שנחשפו בחפירות חניון גבעתי ותוארו לעיל.

סיכום

החפירות הארכאולוגיות המתקיימות בשנים האחרונות בדרומו của עמק הטירופויון, באזור הכולל את גבעת עיר דוד ממזרח והגבעה הדרום־מערבית, שופכות אור חדש על התפתחותה של ירושלים ומוסיפות מידע ארכאולוגי רב. טרם החפירות רווחה במחקר הדעה שלפיה אזור זה לא נכלל בגבולותיה של העיר הרומית ונשאר נטוש בעקבות חורבנה של העיר (לוי תשע״ט: 74).

תוצאותיהן של החפירות שהוצגו במאמר זה מעידות על התרחבותה של ירושלים דרומה אל אזור זה, בתקופה שלאחר חורבנה של העיר בשנת 70 לסה״נ. תהליך הדרגתי זה החל במהלך המאה ה־2 לסה״נ—עוד טרם ייסודה של איליה קפיטולינה—והגיע לשיאו במאה ה־4 לסה״נ.

התהליכים אשר התרחשו בדרומו של עמק הטירופויון מייצגים תופעה רחבה, מתוכננת ומשמעותית, המתרחשת בדרומה של ירושלים ובתחומי העיר התחתונה בתקופה הנידונה במאמר זה. יש להניח שהאזור שמר על חשיבותו לאחר חורבנה של העיר, בעיקר בגלל חשיבות מי מעין הגיחון שנאגרו בבריכת השילוח. נראה שבתחילה—לאחר חורבנה של העיר—החל השיקום במוקדיה המרכזיים: סביב המים ומרכזיה העירוניים. שיקומה של העיר היה תהליך הדרגתי ומצומצם עד ליסודה של איליה קפיטולינה. לאחר מכן, וביתר שאת במהלכה של המאה ה־3 לסה״נ, המשיכה העיר להתרחב דרומה—מאזורי הגרעין המרכזיים אל דרומו של עמק הטירופויון ולתחומי העיר התחתונה של ימי הבית השני, הכוללים בתוכם את גבעת עיר דוד. חלק מהתשתיות שהתקיימו קודם לכן נוצלו גם עתה. אלו כללו קטעים בדרומה של תעלת הניקוז המרכזית של העיר—תעלה שכאמור הוקמה טרם הרחבתו של הר הבית והמקדש וטרם חורבנה של העיר.

הממצאים מעידים על המשאבים הרבים שהוקצו על־ידי השלטון לפיתוחה של העיר דרומה, שכן תכנונם, בנייתם ושילובם של המבנים והתשתיות במערך העירוני דרשו תכנון מקדים והשקעה כלכלית רבה.