דרמה חקוקה באבן
תוכן הכתובת, החקוקה בכתב עברי קדום האופייני לשלהי ימי הבית הראשון (סוף המאה ה-8 לפנה"ס), מוכיח שהמפעל המרשים, המוביל – בדיוק כפי שמתאר המקרא – את מי הגיחון "מערבה לעיר דוד" (דה"ב לב ל), אינו אלא מעשה ידיו של חזקיה, ומכאן כינויו בימינו "נקבת חזקיהו". מאחר שהמקרא אומר בפירוש שהמים זרמו "מערבה לעיר דוד" לא נותר עוד ספק כי הגבעה המזרחית היא אכן עיר דוד – גרעינה הקדום של ירושלים.
מבט חטוף אל הנקבה החצובה לאורך למעלה מחצי קילומטר במעבה הסלע מעורר פליאה אצל כל מבקר, ומסביר מדוע בחר המקרא דווקא במפעל זה להנציח את זכרו של המלך חזקיה, אבל הכתובת תרמה פרטים נוספים שעוד הוסיפו לפליאה וסיפקו הצצה מרתקת לתחושות הפועלים שעשו במלאכה.
[…] [תמה] הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד [מנפם החוצבם את ה]גרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש קרא אל רעו, כי הית זדה בצר מימן ומ[שמ]אל. ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על [ג]רזן. ו[י]לכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה. ומ[א]ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם].
שיחזור האירועים על פי הכתובת מציג את התמונה הבאה: שתי קבוצות פועלים עסקו בו-זמנית בחציבת הנקבה. האחת התחילה מהמעיין והשנייה באה מכיוון הברכה. הקבוצות התקדמו זו לקראת זו במעבה האדמה.
תיאור הרגעים האחרונים של החציבה משדר את תחושת המתח שקיננה בלב החוצבים. האם אחרי ימים ארוכים של עבודה קשה יצליחו להשלים את המשימה? האם הקבוצות יפגשו? התרגשות מיוחדת חולפת בעושים במלאכה עם שמיעת "קול איש קורא לרעו" (קולות החוצבים מהעבר השני) והופעת ה'זדה' (סדק?) "בצור מימין ומשמאל". סוף סוף קיבלו סימן שמאמציהם לא היו לשווא, ושהם עומדים כפסע מקו הסיום. במאמץ קדחתני היכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן עד המפגש. התוצאה, שהיא גם שיאו של הסיפור מנקודת מבטו של חוקק הכתובת, היא "הנקִבָּה" (כך מקובל לקרוא בכתובת) כלומר, פריצת הנקב של המפגש שאפשרה את זרימת המים מן המוצא עד הברכה. השלמת המפעל ההנדסי המורכב במרחק כה גדול ובעומק כה רב מתחת לאדמה הייתה הישג כביר שבוודאי נתקבל בתשואות שמחה במעמד החגיגי שבו נחנך המפעל.
כתובת מלכותית?
מספר תמיהות עולות ביחס לכתובת. העיצוב המוקפד והסגנון הרשמי, הלקוח כביכול מאחד מספרי המקרא, אינם משאירים ספק כי מדובר בכתובת ממלכתית. אולם שלא כדרך כתובות מלכותיות אחרות במזרח הקדום, שמטרתן העיקרית היא פיאור שמם של המלכים, בכתובת השילוח אין כל איזכור של מלך או של אישיות רמת דרג אחרת. מדוע לא מזכיר חוקק הכתובת אפילו במילה את שמו של חזקיהו כפי שעושה המקרא? שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים היא: מדוע נחקק "שלט ההנצחה" בקצה מנהרה חשוכה שעל פי רוב אין רגל אדם פוקדת אותה?
ניתן להציע פתרונות אחדים לשאלות אלו: ייתכן שחלק מהכתובת, שורות ההקדשה למלך שבתחילתה, הושחת במשך הזמן. ואולי עמדה כתובת נוספת בחוץ בסמוך לברכה ובה התנוסס בגאון שמו של חזקיה.
אפשרות אחרת היא שכתובת זו לא באה לפאר את המלך, להיפך היא נועדה לבטא את הערכת המלך לפועלים שהשתתפו במבצע המורכב כל כך. אם כן הדבר, יש כאן גילוי נדיר – נדיר בהחלט בקרב מנהיגים – של ענווה של מלך המעניק את הכבוד לעושים במלאכה ומוותר על האדרת עצמו!
גניבת הכתובת
תשובות מוחלטות לשאלות אלו לא נדע. התהפוכות שעברו על אזור מוצא הנקבה השחיתו את שרידי העבר ואפילו הכתובת עצמה כבר איננה במקומה. 10 שנים אחר גילויה ניסה סוחר עתיקות יווני מירושלים לגנוב את השריד יקר הערך וניתק את הכתובת מקיר הסלע. במהלך עבודת החציבה נשברה הכתובת למספר חלקים. למרבה המזל הכין קונרד שיק עוד קודם לכן העתק גבס המשמר את צורתה המקורית. השלטונות העות'מאניים עלו על עקבותיו של הסוחר, החרימו את הכתובת והעבירוה למוזאון הארכאולוגי באיסטנבול. שם היא שוכנת עד היום. למרבה הצער הכתובת אינה מוצגת דרך קבע לציבור. מקומה הנכון של הכתובת הוא כמובן מקום גילויה בירושלים, אולם ממשלת טורקיה לא נענתה לבקשת מוזאון ישראל להעביר את הכתובת אליו אפילו בהשאלה, לרגל חגיגות 3,000 שנה לירושלים שהתקיימו בשנת 1996.
החידה – איך הם עשו זאת?
אם חוצבי הנקבה התפעלו ממעשה ידיהם, החוקרים התפעלו שבעתיים. ככל שהתפתח המחקר התברר עד כמה מופלא מפעל המים. אורך הנקבה הוא 533 מ' והפרש הגובה בין תחילתה לסופה הוא כ-30 ס"מ בלבד. פירוש הדבר כי השיפוע הממוצע – 0.6 פרומיל – היה כמעט אפסי! איך הצליחו אבותינו לפני כ-2,700 שנה לחצוב בעזרת כלי עבודה פרימיטיביים מנהרה באורך חצי קילומטר במעבה האדמה החשוך והמחניק ועוד בדיוק רב כל כך? החוצבים התקדמו בו-זמנית משני קצות הנקבה (כנראה משום שנדרשו להשלים את המערכת בזמן לקראת המצור הממשמש ובא) ועובדה זו מוסיפה לפלא: קשה להבין כיצד הצליחו הקבוצות לנווט עצמן למקום המפגש המתוכנן בבטן האדמה ללא שימוש במצפן.
שאלה זו משתלבת עם שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים: המרחק בין המעיין לברכה בקו ישר הוא 320 מ' בלבד, אך הנקבה עצמה מתעקלת כדוגמת האות S לאורך למעלה מחצי קילומטר! מדוע בחרו הקדמונים תוואי ארוך ומפותל כל כך?
קתלין קניון טענה כי תוואי הנקבה הוא פרי שיטת ניסוי ותהייה שהשתמשו בה החוצבים. קלרמון גאנו הציע הסברים מקומיים לפיתולים הגדולים. הפיתול הדרומי נועד לעקוף את הקברים המלכותיים שלדעתו עמדו בחלק הדרומי של עיר דוד, שכן קרבת הנקבה אל פני השטח באזור זה עלולה הייתה להסב להם נזק. הפיתול הצפוני נועד לחבר את הנקבה אל באר משוערת (שלא נמצא כל אישור לקיומה) בתוך תחום החומות.
ההסברים הספקולטיביים לא התקבלו וככל שהתבררה רמת השכלול של המפעל הבינו החוקרים שיש לחפש שיטה במלאכת המחשבת של המהנדסים הקדומים.
ריימונד וייל שיער כי אנשים שעמדו למעלה על גבי המדרון האזינו לקולות נקישת הגרזנים וכיוונו את הפועלים בהתאם. לואי ונסאן ולאחריו מרדכי הקר טענו כי הגאולוגיה היא שכיוונה את החוצבים שעקבו אחרי שכבות המסלע הנוחות לחציבה. הפיתולים, על פי דעה זו, הם ניסיון להיצמד לשכבות אבן המֶלֶכֶּה הרכה ולהמנע מחציבה במסלע הקשה. מחקר גאולוגי מקיף שערך דן גיל גילה כי תאוריה זו בטעות יסודה שכן הנקבה עוברת כולה בסלעים קשים מסוג מיזי אחמר ומיזי יהודי בלבד.
ה'זדה'
ייתכן שהמפתח לשאלה מצוי במונח הסתום 'זדה' הנזכר בכתובת הנקבה. רות עמירן הציעה בעקבות השערה של הבריטי הרמן סאלי (1929), כי ה'זדה' אינה אלא סדק טבעי בסלע, שעבר מהמעיין עד לגיא המרכזי עוד לפני חציבת המפעל, ודרכו זרם קילוח מים דק (וכמובן אוויר). בני העיר הבינו – אולי מאופיו המגיח – כי מקור הקילוח בגיחון ושעל ידי הרחבת הסדק יוכלו להסיט את מי המעיין כולם לגיא. הביטוי "גחון עליון", שאותו מזכיר הכתוב מחייב מציאותו של "גחון תחתון" שהוא, לדעת עמירן, מקום נביעת הסדק באזור הגיא. הסברה של עמירן נתן מענה, לראשונה, לשאלת מקור האוויר לנשימה לחוצבים במהלך העבודה בתוך מחילות תת-קרקעיות דחוסות, שאלה שעומדת במלוא חריפותה לאור העובדה שהחוצבים השתמשו בוודאי בתאורת נרות המחמירה את מצוקת החמצן.
מחילה טבעית
גרסה מקיפה יותר לתאוריית המחילה הטבעית סיפק הגאולוג דן גיל לאחר בחינה מחודשת של המבנה הגאולוגי של הנקבה. גובהה המופרז של תקרת הנקבה, אופייה הבלתי מעובד של תקרה זו במקומות שונים ופיתוליה המיותרים, מוכיחים לדעתו כי המחילה לא נעשתה כולה בידי אדם, ושראשיתה במחילה טבעית (קרסטית) שעברה מאזור המעיין ועד הגיא המרכזי. משגילו הקדמונים את מסלול המחילה – אולי על ידי ילד שזחל לאורך המעבר הצר – הבינו כי ניתן להכשירו למעבר מים. אולם כאן נתקל המהנדס הקדמון בבעיה: שיפוע המחילה הטבעית המקורית היה, שלא כבימינו, מדרום לצפון, והיה צורך לעצב אותה מחדש כדי שהמים יזרמו בכיוון הנכון. לדעת גיל זוהי כוונת הכתוב "ויישרם למטה מערבה לעיר דוד" (דה"ב לב ל), כלומר יישרו את רצפת המחילה כלפי מטה וכך הפכו את נטייתה דרומה לכיוון הברכה בגיא.
ברם, אם החוצבים הונחו באופן מדויק על ידי קילוח מים, כדעת עמירן, או חלל טבעי, כדברי גיל, כיצד יש להבין את התיקונים הרבים בקרבת נקודת המפגש, הנראים כתיקון של טעויות וסטיות מן התכנון ההתחלתי? ההסבר הטבעי אף שמט את הקרקע מתחת להתלהבות החוצבים המתועדת בכתובת השילוח: מדוע מדגישה הכתובת את הרגע המרגש שבו שמעו החוצבים את הלמות גרזיני הקבוצה החוצבת ממול אם עוד קודם יכלו לצעוק זה לזה ואולי אף לזחול לאורך המחילה הטבעית?
בשנים האחרונות הצטברו עדויות גאולוגיות המעמידות בספק את ההנחה שהייתה קיימת מחילה רצופה או סדק לאורך הנקבה. על כן מסתבר כי תמונת השחזור מורכבת יותר: ייתכן שהקדמונים איתרו מספר חללים טבעיים נפרדים וחיברו ביניהם כדי ליצור את הנקבה, תוך שהם נעזרים בחבריהם העומדים למעלה על-גבי המדרון ומכוונים אותם על ידי הקשות (ה'זדה'?) על הסלע.
ריבוי ההסברים המובאים כאן מעיד על הקושי הגדול שנתקל בו המחקר המודרני בבואו להבין את הפלא של חציבת הנקבה הקדומה. דומה כי סוד הנקבה טרם פוענח במלואו ואין לנו אלא לעמוד נדהמים מול הכישורים של אבותינו. וכך מסכם עמיחי מזר: "הנקבה מהווה מפעל הנדסי יחיד במינו בעולם הקדום. אין לה תקדים בעולם העתיק וכמעט ואין בנמצא מפעלים דומים לה".
"מן המוצא אל הברכה" (מתוך כתובת השילוח)-אורך הנקבה
את מקום הברכה הקשורה במפעלו של חזקיהו היינו צריכים למצוא בקלות, שכן על פי כתובת השילוח הוביל מסלול הנקבה "מן המוצא אל הברכה", ואכן בקצה הנקבה עומדת עד היום ברכה. אולם הכתובת מוסרת גם את המרחק המדויק בין ראשית הנקבה לבין הברכה ובמבט ראשון אין הוא דומה כלל לאורך הנקבה במציאות. כיצד ייתכן, שאל הארכאולוג דוד אוסישקין, כי אורך הנקבה, שעל פי מדידות החוקרים מגיע ל-533 מ' נאמד בידי הקדמונים ב-1,200 אמה שהם כ-630 מ' (אם מניחים שאורך האמה הוא 52.5 ס"מ), כלומר 97 מ' יותר מאורכה בפועל?
התשובה שהציע אוסישקין הייתה מהפכנית: מוצא הנקבה כיום אינו המוצא המקורי. לדעתו, נמשכה הנקבה לאורך קטע נוסף היוצא מברכת השילוח לכיוון מזרח ומנצל בדרכו חלק קטן מ"תעלת השילוח" שכיוון הזרימה בו הותאם לצרכים החדשים. צירוף אורך הנקבה עם אורכה של "תעלת העודפים" מגיע ל643 מ' לערך, מספר הקרוב יותר לנאמר בכתובת.
ההצעה החדשה הניבה מסקנות חדשות: אם נקבת חזקיהו מסתיימת בברכה הנמצאת בנחל קדרון שמחוץ לחומות הרי שתכליתה – סבר אוסישקין – לא הייתה ביטחונית. המערכת כולה – טען – שימשה כאמצעי השקיה לגני נחל קדרון. רוב החוקרים דחו את הגישה החדשנית, שאינה מתיישבת עם פשטו של התיאור המקראי, שכן השקעה עצומה כל כך של מאמץ רק כדי להזין ברכה הנמצאת בסך הכל במרחק 300 מ' מהמעיין נראתה משוללת כל הגיון: אילו רצו מהנדסי חזקיהו היו יכולים להזרים את מי הגיחון ישירות לברכה באמצעות תעלת השילוח.
ייתכן שאת הפתרון לחידת אי ההתאמה בין אורך הנקבה המופיע בכתובת ואורכה בפועל יש לחפש במידת האמה המקראית. בתקופת בית ראשון עשו שימוש בשני סוגי אמה: אמה מלכותית ארוכה ואמה קצרה. הדבר נראה באופן בולט במערות הקבורה בחצר מנזר סנט אטיין. בעוד שמערה מס' 1 תוכננה ונחצבה לפי התקן של האמה המצרית המלכותית שאורכה 52.5 ס"מ מערה מס' 2 נחצבה בהתאם לתקן האמה המצרית הקצרה של 44.5 ס"מ. 1,200 אמה לפי האמה הקצרה הם 534.8 מ', מידה כמעט זהה לאורך הנקבה שמדדו החוקרים.
