אחד מהסיפורים שסופרו לאחרונה על ירושלים נשמע כמו רומן של ספרות זולה, שיש בו גיבורים, יריבים, תמרונים פוליטיים סודיים ואיום על האיזון הגיאופוליטי העדין במזרח התיכון. למרבה הפלא, הסיפור הזה אינו נובע ממסדרונות משרדי הממשלה, אלא מעולם הארכיאולוגיה של ארץ התנ"ך, שהינו לא פחות חמום מוח מעולם הפוליטיקה.
העיתונאי הזה פוגש את הגיבור הראשי של הסיפור, צחי צוויג, בעמק צורים, הפארק הלאומי במזרח ירושלים הנמצא בין הר הזיתים להר הצופים (המקום שבו נמצאת האוניברסיטה העברית). צוויג חווה בשנים האחרונות טלטלה בין רגעים טובים ורגעים רעים: הוא "הלך ראש בראש" נגד פקידי ממשל ידועים ואפילו נאסר בשל הדבקות שלו בפרויקט הארכיאולוגיה האחרון שלו. אין פלא שהפרויקט שלו, שאותו הוא מבצע יחד עם ד"ר גבריאל ברקאי, הוא אחד מהחשובים ביותר בהיסטוריה הארכיאולוגית התנכית: הוא עוסק בסינון עפר מהר הבית.
בעת הפגישה בינינו, יצא צוויג ממכוניתו חבוש בכובע קש ובמשקפי שמש, נראה כמו דמות של מחפש אוצרות מודרני. במהלך השיחה בינינו ברור היה כי ההשפעה הייחודית של צוויג משקפת את אישיותו: הוא שאפתן ובה בעת גם חסר סבלנות, מבזבז זמן מועט על שאלות לא רלוונטיות. לאור הדרך שצפויה לו, קל להבין מדוע: העפר שהוא והצוות שלו בודקים מגיע לכ-6,000 קוביט מטר ונאסף במשך שמונה עונות של עבודה ארכיאולוגית.
כדי לאתר את מקורו של הסיפור, עלינו לחזור לשנת 1999, כאשר צוויג, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן, שמע כי ה"ווקף" המוסלמי (הגוף האדמיניסטרטיבי המוסלמי האחראי על הר הבית) העביר עפר מאתר חפירה בלתי חוקי ליד החזית של המבנה הידוע בשם "אורוות שלמה", ורוקן את העפר העשיר בשרידים ארכיאולוגיים בעמק קדרון.
בעשותו כך, הוא שם קץ לאחד מהפשעים הארכיאולוגיים החמורים ביותר בהיסטוריה. ללא היוזמה שלו, וללא התמיכה המנהלית והכספית של "עמותת אלע"ד", פריטים אלו של ההיסטוריה, אשר ערכם לא יסולא בפז, היו נעלמים לעולמי עד.
כאשר שאלתי את צוויג, "מה הניע אותך"? לאור תרחיש חפירה לא נעים במיוחד, הוא משך בכתפיו (ניתוח של שפכי עפר שאינם נמצאים באתר שבו הם נחפרו הוא בבחינת התאבדות ארכיאולוגית). אבל ויתור כלל לא עמד על הפרק. העפר פורה במיוחד בממצאים והאתר שממנו נחפר הינו יותר מדי חשוב מבחינה היסטורית מכדי לרפות את ידו. "בנוסף לכך" אומר צוויג, בכל פעם שאנחנו כמעט מוותרים, אנחנו מוצאים משהו מיוחד". בשנה שעברה, לדוגמה, נמצאו תגליות משמעותיות, לרבות "בולה" (חותמת עשויה חרס או מתכת), שחושבים כי שמשה לאטום שקי בד המכילים כסף. החותמת נושאת עליה את השם גדליהו בן אימר הכהן, ומרמזת על כך שבעליה היה אולי אחיו של פשחור בן אימר, המתואר בתנ"ך (ירמיהו כ, פס' א') ככוהן של בית המקדש
יחד עם זאת, גם אם שום דבר לא ייצא מהחפירה הזו, צוויג בכל זאת ימשיך בתהליך הדקדקני הזה. לגבי צוויג, ארכיאולוגיה היא יותר מאשר לחפור ולחפש אחר חפצים ישנים. טמונה בה שאיפה גבוהה יותר- להבטיח כי ההיסטוריה, ההיסטוריה של בני אדם, תזכה בכבוד הראוי לה. "ד"ר ברקאי תמיד אומר כי לעפר אין את אותו הערך שיש לאדם חי, אבל יחד עם זאת, גם כשהוא מת, צריך לכבד אותו". לפי כך, פרויקט הצלת הר הבית של ברקאי וצוויג מבטיח כי הסיפור של הר הבית, וכתוצאה מכך גם זה של העם היהודי, ייבדק באופן מכובד, לפני ש"יובא למנוחת עולמים".
לאחר שאבק החפירות ישכך, מה בסופו של דבר יגלו החפירות? ואילו סיפורים יספרו הפריטים שיתגלו? צוויג מהסס אפילו להרהר בכך. אולם צוויג, בעזרתה של "עמותת אלע"ד" מבין את ההשפעה הרבה יותר שיש לחקירה מעמיקה של ההיסטוריה של הר הבית. "קיים פוטנציאל לעורר אצל אנשים יותר עניין בתנ"ך ובמקורות יהודים עתיקים אחרים". זהו חלק משאיפותיו של צוויג: לעורר התרגשות סביב ההיסטוריה של ישראל כפי שעוררו ממצאי עבר כמו מגילות ים המלח.
צוויג והצוות שלו רוצים לוודא כי דעתם תישמע בכתיבת דפי ההיסטוריה של הר הבית ולמנוע שחיתות נוספת מצדם של אחרים. שכן ללא ערנותו הקבועה של צוויג לנושא, חלקים משמעותיים של ההיסטוריה היהודית לעולם לא היו עוזבים את המטמנה.
אלי רוזן, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בראון, עשה התמחות ב"עיר דוד" במהלך קיץ 2006. בימים אלו הוא מתגורר בירושלים.