כתובת עברית זו מתוארכת לתקופה הישראלית (למאה השמינית לפנה"ס) והיא נתגלתה ע"י שני ילדים בשנת 1880 מטרים ספורים ממוצאה הדרומי של המנהרה המכונה 'נקבת חזקיהו'. היא מוצגת כיום במוזיאון הארכיאולוגי של איסטנבול, טורקיה וזאת מכיוון שהיא נתגלתה בזמן שהעות'מאנים שלטו בארץ. הכתובת מתארת את הרגע הדרמטי של המפגש בין שתי קבוצות החוצבים שעבדו על המנהרה. היא נחקקה בסלע קרוב ליציאה מהמנהרה ולא בנקודת המפגש בין הקבוצות והימצאה בתוך המנהרה מעלה שאלה מעניינת: בתוך המנהרה לא הלכו אנשים ולכן לא היו יכולים לראות את הכתובת, מדוע חקקו אותה במקום בו אף אחד לא יראה אותה (כל עוד משתמשים במים לשתיה, מעבר בתוך המנהרה עלול לגרום לזיהום)?

גילוי הכתובת

הכול התחיל ב-1880 כשילד בשם יעקב אליהו החליט לבדוק, יחד עם חבר נוסף, אם ניתן לעבור לכל אורכה של הנקבה. במרחק 6 מ' מהברכה החליק על מספר סלעים ונפל למים. כשהתרומם הבחין באותיות בדופנות הנקבה. ייתכן שהעניין היה חולף ללא משים אילו היה יעקב ילד מן השורה. אך יעקב היה תלמיד בבית ספרו של לא אחר מאשר החוקר והאדריכל הגרמני הנודע תושב ירושלים קונרד שיק.

כששמע המורה מפי תלמידו את שראה חזר בעקבותיו לנקבה וכך החלה הסאגה של כתובת השילוח. שיק מספר על התגלית:

הייתה לי רק תקווה קלושה שאי פעם נדע פרטים על זמן חציבתה של הנקבה. אך אירע עתה מקרה שבגללו מאמין אני, כי יש סיכוי שתעלומה זו תמצא את פתרונה. לפני זמן קצר עבר אחד מתלמידי בנקבה, ובצד הדרומי שלה הוא דרך על סלעים שהיו במים ונפל בעצמו לתוך המים. כשהתרומם, הבחין בסימנים הדומים לאותיות בדופנות הנקבה. יצאתי לבדוק את התגלית עם המכשירים הדרושים ולאחר בדיקה מדוקדקת מצאתי במזרח הסלע קטע חלק מאד במרחק 25 רגל מן הכניסה (הדרומית) וסביבו נשאר הסלע בצורת מסגרת […] ממולו בצד מערב, חצוב כוך לתוך הסלע, ששם הציב מי שחצב את הלוח את מנורתו. על הלוח מצויה כתובת בת 8 או 10 שורות […] עד כמה שיכולתי לשפוט האותיות הנן פניקיות [כתב עברי קדום].

התגלית היכתה גלים בעולם כולו. שיק התפרסם כמגלה הכתובת אולם הילד עצמו נשאר אלמוני. כעבור שנים טענה ברטה ספפורד וסטר, בתם של מייסדי המושבה האמריקנית בירושלים, שהיה זה אחיה המאומץ, ילד ממוצא יהודי שמשפחתו עלתה מתורכיה והמירה את דתה לדת הנוצרית.

דרמה חקוקה באבן

תוכן הכתובת, החקוקה בכתב עברי קדום האופייני לשלהי ימי הבית הראשון (סוף המאה ה-8 לפנה"ס), מוכיח שהמפעל המרשים, המוביל – בדיוק כפי שמתאר המקרא – את מי הגיחון "מערבה לעיר דוד" (דה"ב לב ל), אינו אלא מעשה ידיו של חזקיה, ומכאן כינויו בימינו "נקבת חזקיהו". מאחר שהמקרא אומר בפירוש שהמים זרמו "מערבה לעיר דוד" לא נותר עוד ספק כי הגבעה המזרחית היא אכן עיר דוד – גרעינה הקדום של ירושלים.

מבט חטוף אל הנקבה החצובה לאורך למעלה מחצי קילומטר במעבה הסלע מעורר פליאה אצל כל מבקר, ומסביר מדוע בחר המקרא דווקא במפעל זה להנציח את זכרו של המלך חזקיה, אבל הכתובת תרמה פרטים נוספים שעוד הוסיפו לפליאה וסיפקו הצצה מרתקת לתחושות הפועלים שעשו במלאכה.

[…] [תמה] הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד [מנפם החוצבם את ה]גרזן אש אל רעו ובעוד שלש אמת להנק[ב נשמ]ע קל אש קרא אל רעו, כי הית זדה בצר מימן ומ[שמ]אל. ובים הנקבה הכו החצבים אש לקרת רעו גרזן על [ג]רזן. ו[י]לכו המים מן המוצא אל הברכה במאתים ואלף אמה. ומ[א]ת אמה היה גבה הצר על ראש החצב[ם].

שיחזור האירועים על פי הכתובת מציג את התמונה הבאה: שתי קבוצות פועלים עסקו בו-זמנית בחציבת הנקבה. האחת התחילה מהמעיין והשנייה באה מכיוון הברכה. הקבוצות התקדמו זו לקראת זו במעבה האדמה.

תיאור הרגעים האחרונים של החציבה משדר את תחושת המתח שקיננה בלב החוצבים. האם אחרי ימים ארוכים של עבודה קשה יצליחו להשלים את המשימה? האם הקבוצות יפגשו? התרגשות מיוחדת חולפת בעושים במלאכה עם שמיעת "קול איש קורא לרעו" (קולות החוצבים מהעבר השני) והופעת ה'זדה' (סדק?) "בצור מימין ומשמאל". סוף סוף קיבלו סימן שמאמציהם לא היו לשווא, ושהם עומדים כפסע מקו הסיום. במאמץ קדחתני היכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן עד המפגש. התוצאה, שהיא גם שיאו של הסיפור מנקודת מבטו של חוקק הכתובת, היא "הנקִבָּה" (כך מקובל לקרוא בכתובת) כלומר, פריצת הנקב של המפגש שאפשרה את זרימת המים מן המוצא עד הברכה. השלמת המפעל ההנדסי המורכב במרחק כה גדול ובעומק כה רב מתחת לאדמה הייתה הישג כביר שבוודאי נתקבל בתשואות שמחה במעמד החגיגי שבו נחנך המפעל.

כתובת מלכותית?

מספר תמיהות עולות ביחס לכתובת. העיצוב המוקפד והסגנון הרשמי, הלקוח כביכול מאחד מספרי המקרא, אינם משאירים ספק כי מדובר בכתובת ממלכתית. אולם שלא כדרך כתובות מלכותיות אחרות במזרח הקדום, שמטרתן העיקרית היא פיאור שמם של המלכים, בכתובת השילוח אין כל איזכור של מלך או של אישיות רמת דרג אחרת. מדוע לא מזכיר חוקק הכתובת אפילו במילה את שמו של חזקיהו כפי שעושה המקרא? שאלה נוספת שהטרידה את החוקרים היא: מדוע נחקק "שלט ההנצחה" בקצה מנהרה חשוכה שעל פי רוב אין רגל אדם פוקדת אותה?

ניתן להציע פתרונות אחדים לשאלות אלו: ייתכן שחלק מהכתובת, שורות ההקדשה למלך שבתחילתה, הושחת במשך הזמן. ואולי עמדה כתובת נוספת בחוץ בסמוך לברכה ובה התנוסס בגאון שמו של חזקיה.

אפשרות אחרת היא שכתובת זו לא באה לפאר את המלך, להיפך היא נועדה לבטא את הערכת המלך לפועלים שהשתתפו במבצע המורכב כל כך. אם כן הדבר, יש כאן גילוי נדיר – נדיר בהחלט בקרב מנהיגים – של ענווה של מלך המעניק את הכבוד לעושים במלאכה ומוותר על האדרת עצמו!

גניבת הכתובת

תשובות מוחלטות לשאלות אלו לא נדע. התהפוכות שעברו על אזור מוצא הנקבה השחיתו את שרידי העבר ואפילו הכתובת עצמה כבר איננה במקומה. 10 שנים אחר גילויה ניסה סוחר עתיקות יווני מירושלים לגנוב את השריד יקר הערך וניתק את הכתובת מקיר הסלע. במהלך עבודת החציבה נשברה הכתובת למספר חלקים. למרבה המזל הכין קונרד שיק עוד קודם לכן העתק גבס המשמר את צורתה המקורית. השלטונות העות'מאניים עלו על עקבותיו של הסוחר, החרימו את הכתובת והעבירוה למוזאון הארכאולוגי באיסטנבול. שם היא שוכנת עד היום. למרבה הצער הכתובת אינה מוצגת דרך קבע לציבור. מקומה הנכון של הכתובת הוא כמובן מקום גילויה בירושלים, אולם ממשלת טורקיה לא נענתה לבקשת מוזאון ישראל להעביר את הכתובת אליו אפילו בהשאלה, לרגל חגיגות 3,000 שנה לירושלים שהתקיימו בשנת 1996.