בתקופת בית ראשון נבנו אל תוך קיר האבן המדורג מבני מגורים מטיפוס "בית ארבעת המרחבים", האופייני לתקופה זו. הבית המצוי מולנו, שבחצרו שברי ארבעה עמודים, זכה לכינוי "בית אחיאל" על שם אחיאל הנזכר על שברי חרס שנתגלו בבית. איכות בניית הבתים והתנאים הנוחים ששררו בהם (כגון שירותים ורהיטים מעץ מיובא), רומזים לכך שבאזור זה התגוררו אנשים רמי מעלה.

אישוש להנחה זו נמצא במבנה שנחשף בתחתית שטח החפירה, שם נמצאו כ-50 בולות. בולות הן פיסות טיט ששימשו לחתימת איגרות ותעודות שנכתבו על פפירוס או קלף, ועליהן נמצאו טביעות חותם. על הבולות, מופיעים שמות בכתב עברי קדום, ביניהם כאלה המוכרים מן המקרא כגון "גמריהו בן שפן", שהיה סופר המלך (ירמיהו לו, י).

ייתכן שבולות אלו הן שרידי ארכיון מסמכים מלכותי שעלה בלהבות עם חורבן בית ראשון. בבית סמוך נמצא חדר שרוף ובו ראשי חץ רבים – עדות אילמת לקרבות הקשים שהתנהלו במקום, כאשר החריבו הבבלים את העיר ואת בית המקדש בחודש אב של שנת 586 לפנה"ס.

בימי שיבת ציון, כששוקמו חומות העיר, הוסט קו הביצור המזרחי אל מעלה הגבעה, והותיר מחוץ לעיר את גלי החורבות של בית ראשון. כך צומצם שטח העיר במזרח. שרידי החומה מתקופת הבית השני ניכרים כיום בראש מבנה האבן המדורג, ומגדליה תוחמים את מבנה האבן המדורג משני צדדיו.

מידע נוסף

אחת התגליות, ש"עשו כותרות", הייתה חשיפת שרידי ביצורים בידי האירי רא"ס מקאליסטר ושותפו ג"ג דאנקן (1925-1923), במדרון המזרחי של גבעת עיר דוד. המבנה המדורג שנחשף בראש המדרון, כונה על ידם "הבסטיון [סוללה או מגדל] היבוסי", ואת המגדל הסמוך לו מדרום הם ייחסו לדוד.

השמחה הייתה גדולה – נתגלו חומות ירושלים המקראית! למרות שהבסיס לתיארוך היה קלוש, לא ערער על כך איש במשך 40 שנה, עד שהגיעה לארץ הארכאולוגית קתלין קניון, שהכניסה לראשונה שיטות חפירה מתקדמות ומדויקות יותר לחקר עיר דוד.

בתחילה, קניון לא מצאה דבר, אולם כשהגיעה למרחק 48 מטר מקו החומה של מקאליסטר – גבול הגזרה שקבעה לחיפושיה – בצבץ לפתע מתוך האדמה קטע חומה שכדוגמתו טרם ראתה. אחוזה התרגשות המשיכה קניון לחשוף את הקטע לאורך כ-12 מטר.

המראה שנגלה לנגד עיניה היה מדהים – חומה אדירה בעובי כ-2.5 מטר בנויה אבני גוויל גדולות הנשענות על סלע האם ומשולבת במה שנראה כבסיס מגדל. היא הבינה מיד כי אלו חומות העיר מימי קדם. כל שנותר לה לקבוע הוא מתי ובידי מי הן נבנו.

בבדיקת החרסים שבבסיס החומה גילתה הארכאולוגית הבריטית כי החומה לא נבנתה בידי דוד ושלמה וגם לא בידי היבוסים אלא שהיא קדומה הרבה יותר. נדבכיה הונחו כבר במאה ה-18 לפסה"נ (תקופת הברונזה התיכונה 2 [MB II]), ויסודותיה עומדים כמעט 4,000 שנה מימי אברהם ומלכיצדק מלך שלם. ההתרגשות הייתה כפולה, שכן ייתכן שמול חומות אלו ממש ניצב דוד כעבור כ-800 שנה, בשעה שהחל במערכה על כיבוש ירושלים מידי היבוסים!

בסמוך לראש המדרון, המשתפל בתלילות מזרחה, חשפה קניון מערכת טרסות רבת ממדים. הטרסות, העשויות קירות אבן, נבנו לאורך מדרון הגבעה, ומחיצות אבן דקות חצו אותן לאורך ולרוחב. המחיצות יצרו מעין ארגזי אבן מלבניים, שאותם מילאו הקדמונים באבנים ואטמו בעפר.

התוצאה הייתה מערכת מדרגות ענקית, שנחשפה לאורך כ-20 מטר במורד המדרון. לדעת קניון היו הטרסות, שתוארכו למאות 13-12 לפסה"נ (ימי שלטון היבוסים או מעט לפני כן), חלק מתכנון עירוני משוכלל שהרחיב את שטח הבנייה על גבי המדרון התלול, ואפשר בנייה ברמה גבוהה תוך ניצול טוב יותר של השטח המצומצם בתוך חומות העיר.

הארכאולוג הישראלי יגאל שילה המשיך בחפירותיו לחשוף את מבנה הטרסות בחלקו העליון וגם הוא התרשם מממדיו: "הן יוצרות מסד איתן המתנשא בשתי הטרסות העיקריות לגובה של למעלה מ-10 מטר ויוצרות משטח מלאכותי מרשים".

שילה העריך את השטח שנוסף לראש הגבעה באמצעות המסד בכ-200 מ"ר! אבל שילה פירש אחרת מקניון את תפקיד המערכת, ולדעתו אין כאן בנייה אזרחית. "המסד המסיבי", הוא כותב, "אפשר את הרחבת שטח הבנייה למבנים החשובים בחלק זה, החלק הגבוה ביותר של העיר הכנענית".

אם כן, מה היה המבנה המונומנטלי שחלש מעמדתו הגבוהה על האזור כולו, וממדיו היו עצומים כל כך עד שראש הגבעה היה צר מלהכיל אותו? את התשובה אין זה קשה לנחש, וכך מסכם שילה: "לאור מכלול הנתונים הזה המתבסס על הטופוגרפיה המקומית והשרידים הארכיאולוגיים המתלווים אליה, אנו מניחים שהמסד שנחשף בשטח זה היה חלק מהאקרופוליס של ירושלים בתקופת הברונזה המאוחרת".

פירוש הדבר הוא שבמקום עמדה המצודה היבוסית, מצודת ציון, ששבטי ישראל לא יכלו לה. לבניית המצודה במקום זה היה יתרון נוסף. זהו קצה גבולה הצפוני של יבוס, אותו צד החסר הגנה טופוגרפית טבעית. מצודה מסיבית, שהוקמה במתניים הצרות של הגבעה, היוותה בוודאי מכשול משמעותי מפני תוקף שהגיע מכיוון זה.

מבנה נוסף, המתקשר אף הוא למצודה, הוא "המבנה המדורג". הכוונה למבנה משופע הבנוי אבנים גדולות, ש-60 נדבכיו נשענים זה על גבי זה בצורת מדרגות. המבנה האדיר הזה נשען ברובו על מסד ארגזי האבן שהוזכרו קודם. גובה חלקו החשוף כיום הוא 18 מטר, ואולם במקור הוא התנשא לגובה של 30 מטר לפחות, כגובה בניין בן 10 קומות!

מה הקשר בין המבנה המדורג לבין הטרסות שחשפה קניון, ומתי ובידי מי הוא נבנה? שאלות אלו העסיקו ועדיין מעסיקות את החוקרים. תיארוך המבנה המדורג עבר תהפוכות כמספר הארכיאולוגים שעסקו בו. החזות המרשימה שכנעה את מגלהו הראשון, האירי מקאליסטר, כי המבנה המדורג אינו אלא סוללה יבוסית, שעליה העמידו היבוסים את העיוורים והפיסחים (שמואל ב', ה', ו').

המגדל הצמוד למבנה המדורג מצד דרום זכה לתואר "מגדל דוד". קניון התרשמה שהמגדל, וכן המבנה המדורג הסמוך לו, נשענו על שרידי מבנים שהחריבו הבבלים בשנת 586 לפסה"נ. מכאן היא הסיקה שהמבנה המדורג מאוחר לימי הבית הראשון, ובוודאי ליבוסים, בשנים רבות. לדעתה הוא חלק מביצור השייך לתקופה ההלניסיטית, שנבנה כדי לחזק את חומת נחמיה, שאת שרידיה זיהתה בראש הגבעה. כך נדד המבנה המדורג מהמאה ה-13 לפסה"נ למאה ה-2 לפסה"נ, מרחק זמן של כאלף ומאה שנה.

כשיגאל שילה הגיע לשטח, הוא העמיק את החפירה וגילה שקניון טעתה. המבנה המדורג רחב יותר, גבוה יותר ובעיקר עמוק יותר מכפי שחשבו. הוא איננו ניצב מעל המבנים מסוף ימי הבית הראשון, כפי שחשבה קניון, אלא גולש מתחתיהם ויורד במדרון (גם היום אין יודעים עד היכן) ועל כן הוא קדום להם.

שילה תיארך את המבנה למאה ה-10 לפסה"נ, לימיו של דוד, ודבריו באשר למהותו הציתו את הדמיון: "אנו מניחים שמבנה האבן המדורג שימש קיר תמך עצום, שבא לתמוך את המדרון במקום זה, לאטום את השרידים הקודמים ולשמש בסיס למבנה העל של מצודת עיר דוד, שנבנה שם מעל שרידי המצודה היבוסית". הוא סבר שבדומה לערים אחרות מהתקופה, גם לירושלים בימי דוד היה אקרופוליס – עיר עליונה מבוצרת – בראש הגבעה. המצודה, שניתן לכנותה "מצודת דוד" נתמכה, לדעת שילה, על ידי המבנה המדורג.

הארכיאולוגים שילה וקניון הלכו כבר לעולמם, אך תלמידיהם הממשיכים עד היום בניתוח ממצאיהם הגיעו למסקנות שונות.

בדיקת שברי כלי החרס שנתגלו במסד ארגזי האבן ומתחת למבנה המדורג הביאו את הארכיאולוגים ג'יין קהיל ודוד טרלר, המעבדים יחד עם ארכיאולוגיים אחרים את ממצאי משלחת שילה, למסקנה שהמסד ומבנה האבן המדורג נבנו מקשה אחת במאות ה-13-12 לפסה"נ. פירוש הדבר הוא שהמבנה המדורג, כמו גם ארגזי האבן, הם פרי מלאכתם של היבוסים ולא של דוד, ומטרתם הייתה לתמוך את המצודה. על פי דעת חוקרים אלה, ודומה כי זו הדעה המקובלת היום, לפנינו שריד ממצודת ציון היבוסית שלכד דוד וקרא אותה על שמו: "וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד […] וישב דוד במצודה ויקרא לה עיר דוד" (שמ"ב ב ה).

אם היה נדמה לנו שפיענוח המבנה המדורג, תיארוכו והבנת תִפקודו הגיעו לסיומם, הרי שטעות בידינו. להגנת שילה באה החוקרת מרגריט שטיינר שטענה, בין השאר, כי העובדה שהמבנה המדורג איננו נתמך לכל אורכו במסד ארגזי האבן, מוכיחה שהשניים לא נבנו מקשה אחת. לדעתה יש לאחר את המבנה המדורג, כפי שטען שילה, למאה ה-10 לפסה"נ, חזרה לימי דוד.

האם המבנה המדורג נבנה בידי דוד על מנת לתמוך את המצודה הישראלית כדעת שילה או שהוא מפעל יבוסי כדעת תלמידיו? לעת עתה אין כל דרך להכריע בסוגיה. הארכיאולוגים "הלכו בתל, רדפו כדים", אך בשלב זה עדיין "מעלים חרס בידם".

"בית הבולות"

חלומו של כל ארכיאולוג הוא למצוא עדות כתובה (כתובת, מסמך וכדומה) ובה שם, ואם אפשר שם של אדם מוכר שתקופתו ומפעלו ידועים. אמנם, את חותמו של ירמיהו הנביא לא מצא יגאל שילה בחפירותיו בשטח G שבעיר דוד, אך הוא לא היה רחוק מכך. במבנה שהוקם בראשית ימי הבית הראשון וחרב עם הכיבוש הבבלי, ושאותו חשף שילה במעלה המדרון המזרחי, נתגלה אוסף הבולות הגדול ביותר מתקופת המקרא שנחשף אי פעם בחפירות מבוקרות בארץ ישראל.

בולה היא מונח ממקור לטיני המציין במחקר המודרני גוש טין שעליו טביעת חותם. בימי קדם נהגו לשמור על סודיות תוכנם של מסמכים כגון שטרות או איגרות בעזרת בולות באופן הבא: לאחר כתיבת המסמך, שהיה עשוי פפירוס או קלף,  גללו אותו ותפרו אותו לרוחבו במקום שהכתב נגמר. זהו החלק "החתום" (יר' לב ט-יד) של "ספר המקנה" בו מופיעים כל פרטי ההסכם וחתימות הצדדים והעדים. שארית הקלף שלא נגלל נשאר כספח פתוח "הגלוי" – עליו נכתב תוכן המסמך בראשי פרקים.

כדי להבטיח שאיש לא יפרום את התפירה ויבצע שינויים בחלק החתום של השטר או יקרא באיגרת ללא רשות, הטביעו העדים את חותמם על פיסות טין – בולות – שהוצמדו על גבי הקשר. מכיוון שאת הקשר ניתן היה לפתוח רק עם שבירת החותם ידעו הכול אם מישהו מלבד בעל המסמך קרא בו. שטרות פשוטים יותר לא כללו את הגלוי והחתום שתוארו כאן. בשטרות אלה נגלל הפפירוס והבולה הוצמדה אל הפתיל שבו נקשרה התעודה.

רק חלק קטן מ"בית הבולות" נחפר. שרידי חורבן בגובה 70 ס"מ כיסו את רצפת המבנה שקידמה את פני הארכיאולוגים. אבל בתוך ההריסות המפויחות מצא יגאל שילה אוצר נדיר של 51 בולות ש-45 מתוכן נושאות כתובות עבריות. מהמסמכים עצמם לא נותר דבר, הם נשרפו באש שהחריבה את הבית, אבל אותה אש עצמה היא ששרפה את בולות החימר ותרמה להשתמרותן המעולה.

את רוב הבולות ניתן לקרוא בקלות. הן כתובות בכתב עברי עתיק המאפיין את התקופה, ובנוסח כמעט אחיד הכולל את שם בעל החותם ושם אביו. על מעט מהבולות יש גם עיטורים – רובם גאומטריים או מעולם הצומח – אם כי ראוי לציין שארבע בולות שאין בהן שמות נושאות צורות של בעלי חיים. השמות כולם עבריים ורוב השמות אף מסתיימים בסיומת 'יהו'. מה שמקנה ערך מיוחד לממצא זה הוא הימצאותן של בולות הנושאות את שמותיהן של דמויות הנזכרות בתנ"ך.

גמריהו בן שפן

בולה אחת נושאת את הכיתוב "לגמריהו בן שפן". ה"ל" בראש הכיתוב היא למ"ד השייכות המציינת: שייך ל… גמריהו זה הוא גמריהו בן שפן הסופר, שבלשכתו קרא ברוך בן נריה את נבואת התוכחה של ירמיהו. על משפחת שפן אנו יודעים לא מעט. הייתה זו משפחה אריסטוקרטית שנטלה חלק בהנהגה בימי יאשיהו, והמשיכה גם אחר כך את הקו של המלך הצדיק בטיהור הארץ מאלילות.

שפן הסופר, אביו של גמריהו, היה אז פקיד רם דרג בחצר המלך. בידיו הפקיד חלקיה הכהן את ספר התורה שמצא במקדש. שפן הוא זה שקרא את הספר לפני יאשיהו (מלכים ב', כב', ח') ובעקבות זאת חולל יאשיהו את המהפכה הגדולה בעבודת ה', שהייתה מנקודות הציון החשובות בתולדות הבית הראשון. מרתק לגלות כי בין הבולות נתגלתה גם זו של עזריהו בן חלקיה, ככל הנראה בנו של אותו כהן גדול שמצא את הספר (דברי הימים א', ה', לט'-מ').

משפחת שפן תמכה בירמיהו בכמה הזדמנויות במאבקו מול מתנגדיו. אחיקם בן שפן הגן על הנביא כאשר רודפיו ביקשו לדון אותו למוות לאחר שניבא שהמקדש יחרב בדומה למקדש שהיה בשילה (ירמיהו כו', ט', כד'). מיכיהו בן גמריהו היה זה שהזדרז להביא את תוכן דברי הנביא לפני השרים, ובתוכם אביו, מתוך תקווה כי הדברים ישפיעו עליהם. גמריהו עצמו מילא תפקיד מרכזי בניסיון הנואש של ברוך בן נריה להשמיע את דבר ה' לעם, והשימוש בלשכתו הצריך בוודאי את הסכמתו. אחר כך היה זה שוב גמריהו שהפציר ביהויקים שלא לשרוף את דברי הנביא.

ארכיב מלכותי

מרתק לחשוב שבידינו טביעות חותם של דמויות תנכ"יות שחיו ופעלו בירושלים בשנים הרות גורל לעם ישראל. עוד יותר מסקרן לדעת על אילו מסמכים הוטבע חותמם. זאת לא נדע. האש שהשתוללה בעת החורבן שרפה את המסמכים ולא נותרו לנו אלא הבולות. אבל דומה כי אופיו של המבנה שבו נמצאו המסמכים עשוי לספק רמז לטיבם.

ריבוי הבולות שנתגלו במבנה מעיד כי מדובר בארכיון תעודות. יגאל שילה טען שהמגוון הרחב של בעלי טביעות החותם – 43 במספר (לשניים מתוך ה-45 נמצאו יותר מטביעת חותם אחת) – מעיד על כך שמדובר בארכיב ציבורי ולא בארכיב של משפחה פרטית. האם לפנינו ארכיב מלכותי? ואולי זוהי אותה "לשכת הסופר" שבה קרא ברוך את המגילה לפני השרים בפעם השנייה? שמותיהם של גמריהו ועזריהו מחזקים השערה זו. אם כך הדבר, המסמכים שהופקדו במקום בוודאי נשאו אופי רשמי. היו אלה שטרי מכר של קרקע, הלוואות, ושאר מסמכים שבהם נדרש פיקוח של המלכות.

בית ארבעת המרחבים -"בית אחיאל"

הארכיב שכן בוודאי בחלק האמיד של העיר. יש להניח כי גם דייר הבית, הנמצא במפלס אחד מעל בית הבולות, היה בעל אמצעים. ואכן, "בית אחיאל" שנקרא כך על שם מספר שברי חרס שנתגלו בו הנושאים את השם, נבנה בהשקעה לא קטנה. לא זול לבנות במדרון התלול…

בצדו של המדרון מצאו בני משפחת אחיאל תשתית מוכנה שעליה הניחו את יסודות הבית: מבנה האבן המדורג שמאות שנים קודם לכן תמך במצודת ציון, אך במאה ה-10-9 לפסה"נ, כאשר נבנה הבית לראשונה, כפי הנראה כבר לא שימש דבר. לעומת זאת ממזרח היה צורך לבנות קיר תמך בגובה 6 מטר כדי לתמוך ברצפת הבית. היום תומכת בבית אחיאל מסגרת ברזל שנבנתה כחלק משחזור המבנה, לאחר שפורק זמנית במהלך החפירות.

בית אחיאל הוא בניין מטיפוס "בית ארבעת המרחבים" המאפיין את הבנייה הישראלית בתקופת ההתנחלות ובימי הבית הראשון. דוגמאות לסגנון בנייה זה פזורות מהגליל ועד הנגב. תכנון הבית פשוט אך פונקציונאלי. הפתח – כאן מדרום – הוביל לחצר מרכזית קטורה המוקפת משלושה עבריה בחדרים. המרחבים שמשני צדי החצר היו עשוים להיות מופרדים מן החצר באמצעות קירות הבנויים חלקית או – כבמקרה בית אחיאל – באמצעות עמודים התומכים תקרת עץ.

ארבעה עמודים עשויים אבן נתגלו בחצר בית אחיאל. בצדו המערבי של המבנה עמדו שני עמודים עשויים אבן אחת ואילו בצד המזרחי היו עמודים בנויים. בצמוד לבית מצד צפון עמד מחסן, ובו נתגלו יותר מ-50 קנקני אגירה. בסמוך עמד מתקן נוסף המעיד ללא ספק על אמידותה של משפחת אחיאל – אסלה עשויה אבן שהותקנה מעל בור ספיגה. עד כה התגלו ברחבי הארץ 12 אסלות דומות המתוארכות לתקופת בית ראשון – רובן בעיר דוד ובסביבתה. גרם מדרגות מדרום לבית הוביל לטרסה הבאה במעלה המדרון או אולי לקומה שנייה שהייתה מעל גג בית אחיאל. על הגג יכולה הייתה משפחת אחיאל להינפש תחת סוכת גפנים או לעסוק בעבודות הבית.

בתי מגורים

בבית נוסף מאותה תקופה, בחלק הדרומי של השטח, גילתה קתלין קניון 34 משקולות אבן כיפתיות קטנות. על 18 מהן חרותה מדת משקל שהייתה מקובלת בתקופת המקרא – השקל, השווה ל-11.34 גרם בערך. על שתיים מהמשקולות מופיעה המילה "פים", שהוא שני שליש השקל, ועל שתיים אחרות מופיעה המילה "נצף", שיחסו לשקל הוא חמש שישיות.

מספרן הרב של המשקולות (זהו האוסף הגדול שנתגלה אי פעם בחפירה בארץ) וגודלן הזעיר יחסית (הגדולה מביניהן היא בת 24 שקלים השווים ל-268.24 גרם) מעידים על כך שלפנינו שרידים מסדנת בעל מקצוע, צורף, תכשיטן ואולי סוחר בחומרים יקרי ערך.

בתי מגורים נוספים נתגלו גם בלב העיר במרכז המדרון (בשטח E). נוסף על קירות התמך ייצבו חלק מדיירי השכונה את בתיהם על ידי חציבת מדרגות אל תוך הסלע, דבר שחסך מקום ותרם ליציבות המבנה. הפרש הגבהים בין המפלסים היה כ-3 מטר. גם כאן נתגלה בית ארבעה מרחבים (אותו כינו החופרים "הבית התחתון") שנסמך אל חומת העיר מבפנים אך לא נשתמרו בו העמודים.

מבנה אחר שתבניתו מרובעת מכונה על שם אבניו המוקצעות "בית הגזית". בשל מידותיו הגדולות (13מטר×13מטר) זיהה אותו שילה כמבנה ציבורי. ייתכן שגם הוא היה בנוי בסגנון ארבעת המרחבים ואולם אין הדבר ודאי.

סמטאות ומדרגות, שקישרו בין הבתים, הקלו על המעבר בין מפלסי הבנייה השונים. בחפירה נתגלתה גם מערכת ניקוז שזרמה אל מחוץ לחומה, והבטיחה שמי הגשמים לא יציפו את בתי השכונה ולא יערערו את יסודות החומה.

"החדר השרוף"

וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש (מלכים ב', כה', ח'-י').

עדות דרמטית לסערת הקרב והאש שאחזה ב"כל בתי ירושלים" התגלתה לארכיאולוגים בכמה מקומות ובתוכם בשטח G שבעיר דוד. עשרות ראשי חצים מברזל ומברונזה, שנמצאו בעיקר בחדר השרוף ובבית הבולות, נושאים עדות אילמת לרגעי הקרב האחרונים. שכבה עבה של אפר וקירות מפוחמים שנמצאו בכל המבנים באזור זה ממחישים את הסוף הטרגי.

בבית אחד בלטו במיוחד סימני ההרס. ב"חדר השרוף" גילו הארכאולוגים בית שלם שהתמוטט פנימה מעוצמת השריפה. תקרת קורות העץ שהלהבות אחזו בה, קרסה ועמה הקומה השנייה. הכול נפל פנימה אל תוך הבית בעוצמה רבה. התמונה שנותרה הייתה של גל אבנים ותחתיו מצבור קורות מפוחמות בגובה של 90 ס"מ, לצד גרם מדרגות שעדיין הוליך לקומה שנייה שחרבה.

מתחת למפולת מצאו החופרים את הקורות, כלי הבית המנופצים וכן חלקי רהיט עשוי עץ, ממצא ראשון מסוגו בארץ מתקופה זו. שברי העץ היו חלק ממשענת של כסא שגולפה בדגם תימורה. העץ עצמו זוהה כ-Boxwood, אולי התאשור או האשכרוע המקראי, שאינם גדלים בארץ ויובאו ככל הנראה מסוריה.

חומת נחמיה – החומה הראשונה

שרידים שאותם ניתן, אולי, לייחס לחומת נחמיה גילתה קתלין קניון בראש המדרון בשטח G, מעל מבנה האבן המדורג. אם בניית החומה נראית מעט מרושלת – הסיבה מובנת. היא הוקמה בידי בנאים בלתי מיומנים שעבדו תחת לחץ של איומים על חייהם. גם בתנאים קשים אלה לבטח הסבה העבודה לעמלים בה חדווה מיוחדת, שהרי בבניית החומות ובהקמת העיר מחדש באתרה הגשימו הפועלים את נבואת ירמיהו: "כה אמר ה' הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנתיו ארחם ונבנתה עיר על תלה וארמון על משפטו ישב" (ירמיהו, ל', יח').

חומה זו שופצה וחוזקה בימי בית חשמונאי והמשיכה להגן על העיר עד חורבן הבית השני. בקטע הקטן שנחשף בשטח G התגלו שני מגדלים ששובצו בחומה בתקופה ההלניסטית. הקדום שבהם הוא המגדל הצפוני (מימין למבנה המדורג) שנבנה על-גבי שרידים מהמאות 5-4 לפסה"נ, אך זמנו המדויק אינו ידוע.

השני נמצא מדרום למבנה המדורג, וזהו המגדל שמקאליסטר ייחס לדוד. מטבעות וחרסים מהמאה ה-2 לפסה"נ שנמצאו בבסיסו מלמדים שהוא מימי החשמונאים. קתלין קניון סברה שאת המגדל היפה הזה, הבנוי לתלפיות, בנה יונתן החשמונאי, והוא שהורה "להגביה את חומות ירושלים" (מקבים א', יב'). את המשך קו החומה של נחמיה אפשר לראות במדרון המזרחי, בדרום עיר דוד, משמאל (מדרום) לקיר תמך מבטון שיצקה במקום רשות העתיקות.