הסל ריק
לעגלת הקניות
בי"ג בתמוז תשכ"ז (67.7.21), כחודש וחצי לאחר מלחמת ששת הימים, מונתה "הוועדה לבדיקת חילול בתי העלמין בהר הזיתים ובחברון".
הוועדה מונתה ביוזמת שר הדתות זרח ורהפטיג ועל דעתם של שר המשפטים, הרבנים הראשיים ומנהל משרד החוץ. הייתה זו וועדה בין-משרדית, שחבריה היו:
דוד גלס (מרכז הוועדה), נציג משרד הדתות; יחיאל אילסר, נציג משרד החוץ; הרב עקיבא גוטליב, נציג הרבנות הראשית לישראל; עו"ד גדעון חסיד, נציג משרד המשפטים ודב רוזן, נציג משרד הפנים.
הוועדה התבקשה להציג ממצאים "מבוססים על עובדות בדוקות ביותר", ולהגיש "המלצות בקשר לפעולה שיש לנקוט ביחס למקומות אלו מנקודת ראות חינוכית הסברתית". דוח הוועדה פורסם בתשרי תשכ"ח והתבסס על מסמכים של החברה קדישא, על תיעוד השטח, כפי שנחשף מיד לאחר שחרור ההר ועל עדויות של ערבים תושבי הסביבה. לדוח צורפו מפות ותמונות. מסקנות הוועדה קבעו כי "בית העלמין היהודי בהר הזיתים חולל ונחרב בצורה כמעט מוחלטת. מספר הקברים והמצבות שנפגעו הגיע ל-38 אלף לערך, דהיינו פגיעות בשיעור הנע בין 70% ל80%
."החורבן וההרס בבית העלמין באו לידי ביטוי בדרכים שונות ונועדו למטרות שונות: מצבות ופלטות שלמות נעקרו לצורך בניית מחנות הלגיון הירדני; מצבות הושלכו ממקומן ונותצו, כדי להשתמש באבנים שתחתיהן לצורכי בנייה פרטית וציבורית;
סוללות עפר כיסו קברים ומצבות; תעלות קשר נחפרו בין הקברים הריקים; שטחים רבים הפכו למאגרי אשפה ובחלקות רבות ניטעו עצים.
הוועדה קבעה כי לא ניתן להצביע במדויק מתי התחיל הרס בית העלמין. יש סימנים ועדויות לכך שהחלו להשתמש במצבות לצרכי בינוי כבר בשנים 9-1948 .ניתן להניח שההרס הגיע לשיאו בשנת 1961 ,עם בנייתו של מלון אינטרקונטיננטל (שבע הקשתות), שנבנה על-ידי החברה האמריקנית פאן אמריקן, ובעיקר עם סלילת הכביש המוליך אליו, שנסלל כולו בשטח בית הקברות. במהלך התקופה, נבנו גם מחנות הלגיון הירדני במרחב ירושלים, שבהם נעשה שימוש רב במצבות.
מדברי עדים ערבים שנחקרו התברר, שהעברת המצבות התבצעה תמיד באישון לילה, כדי להתחמק מתצפיות משטח ישראל.
במשך היום נעקרו המצבות, הוטענו על-גבי חמורים ורוכזו בערימה. בלילה היו מגיעות משאיות לכביש הסמוך לאסוף אותן. מציאתן של מצבות רבות זרוקות בריחוק מהקבר הוסברה בכך שהן נשמטו מגב הבהמה בזמן ההובלה.
המצבות שימשו בעיקר לבניית מבני מגורים, מחסנים, משרדים, מפקדה, גדרות ושבילי גישה במחנות הצבא הירדני ולהקמת ביצוריו ועמדותיו . הוועדה גילתה שמונה מחנות צבא שבהם נעשה שימוש במצבות, הגדולים שבהם:
אל-עזריה, הר ציון וראס אל-עמוד. כמו כן, מצבות רבות נעקרו לא לשם שימוש תועלתי אלא מתוך ונדליזם.
בבנייה האזרחית חל איסור להשתמש במצבות, ולכן השתמשו בעיקר באבנים שעל גבן היה קבוע לוח המצבה. מסיבה זו נמצאו מצבות רבות זרוקות סמוך לקברים, שכן היה צורך רק באבנים שתחתן. אין אפשרות להעריך את כמות האבנים שנעקרו ואין אפשרות להתחקות אחר מיקומן של אבנים אלו, משום שהן חסרות כל סימן היכר חיצוני, אך ההערכה היא שמאות מבנים בירושלים ובסביבתה הוקמו מאבני קברים.
בשטח בית הקברות נסללו מספר כבישים שפגעו בדרגות חומרה שונות בבית העלמין:
א. רוחבו של כביש ירושלים-יריחו עד לכיכר הסמוכה לראס אל-עמוד הוכפל, והוא הפך לכביש דו-מסלולי. הירדנים הרסו חלק מן הגדרות של חלקות הקבורה הסמוכות לכביש ממזרח, והשליכו את עפרן יחד עם שברי המצבות ועצמות הנפטרים על גבי הקברים בחלקה אחרת, ממערב לכביש. הם שטחו את העפר ויצרו סוללה הנמשכת לאורך כ-50 מ'.
ב. כביש המוביל ליד אבשלום והמשכו לכפר סילואן נסלל בחלקים רבים על גבי קברים.
ג. כביש גישה למלון אינטרקונטיננטל נסלל מדרך יריחו לפסגת הר הזיתים וחצה חלקות קבורה רבות. סלילת הכביש החלה בשנת 1961 במקביל לבניית המלון. על-פי אומדן החברה קדישא מתחת לכביש נמצאו כ-400 קברים ומצבות.
ד. כמו כן הכשירו הירדנים שטח גדול למגרש חנייה רחב ידיים בחלקו הצפוני של בית העלמין הספרדי הישן. על שטח זה בנו תחנת דלק, שנמצאה בשלבי בנייה אחרונים.
במקומות שונים בהר נתגלו בנייני מגורים ומבנים שונים שבבנייתם השתמשו בשברי מצבות ובמצבות שלמות. בחלקת הפרושים האמצעית, דרומית מזרחית למסגד שעל דרך יריחו, הייתה שכונה קטנה, שנקראת "שייח חוסיין", ובה התגוררו מספר בעלי תפקידים הקשורים לבית העלמין. הריצוף בחדרי הבתים, החצרות וכן הגדרות מסביב לבתים היו משובצים בשברי מצבות רבים. רוב תושבי הבתים טענו שלא הם חיללו את המצבות אלא הדיירים הקודמים הם שעשו שימוש במצבות.
הוועדה הקדישה מקום רב לנושא האחריות של הירדנים להרס, והגיעה למסקנה חד- משמעית:
"השלטונות הירדנים – האזרחיים והצבאיים – נושאים באחריות מלאה וברורה לכל מעשי התועבה וחילול הקודש בבתי העלמין בהר הזיתים, בחברון ובמחנות הצבאיים. נעלה מכל ספק הוא שהשלטונות לא רק ידעו על מעשי ההרס והחורבן, אלא שמעשים אלו היו תוצאה ישירה של תכנון שיטתי מכוון ומדוקדק בדרגים הגבוהים ביותר של ממשלת ירדן. הוועדה טענה כי: "אשמת השלטונות הירדניים – החל בראש הממלכה דרך הדרג המרכזי האזרחי והצבאי ועד לדרגים המקומיים – ברורה ומוכחת מעל ומעבר לכל ספק".
