כינור דוד מירושלים הקדומה

הקסם שבדמותו רבת הפנים של דוד גדול הוא, נתמקד בצד אחד של דמותו– דוד המנגן בכינור.

המפגש הראשון שלנו עם דוד, מיד לאחר סיפור משיחתו על ידי שמואל הנביא (שמואל א, טז), הוא במעשה הבא:
וְרוּחַ יְקֹוָק סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת יְקֹוָק  וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו … יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ: …  וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַיקֹוָק עִמּוֹ: (שמואל א טז, טז-יט)
כלומר, עוד לפני הקרב נגד גוליית, לפני מנוסתו למדבר, מלחמותיו בפלישתים, איחוד הממלכה וכו' – דוד הוא קודם כל 'איש מנגן בכינור'.

מהו הכינור של דוד?

בלשון ימינו כינור הוא האח הקטן של הוויולה – כלי ממשפחת כלי המיתר בעלי הצוואר, שאבותיו הקדומים הם כלי הקשת שמוצאם במרכז אסיה, כגון הקמנצ'ה. צורתו המודרנית של הכינור התקבעה באירופה במאה השמונה עשרה.
אך הכלי שאנו קוראים לו כינור איננו כינורו של דוד. הכלי שהתנ"ך קורא לו כינור, כגון בפסוק  "הוֹדוּ לַיקֹוָק בְּכִנּוֹר בְּנֵבֶל עָשׂוֹר זַמְּרוּ לוֹ" (תהלים לג, ב)  הוא למעשה הנבל בצורתו הקדומה – המכונה 'לירה' (LYRE) או נבל קשתי.
הנבל הקשתי הוא מכלי הנגינה הקדומים ביותר המוכרים לנו, והוא מופיע בתבליטים ממצרים וממסופוטמיה כבר באלף השלישי לפנה"ס – כאלפיים שנים לפני דוד. פיתוחים מאוחרים יותר של הנבל הקדום כוללים את הנבל הזוויתי – בו המיתרים מתוחים באלכסון בין תיבת התהודה לבין זרוע ניצבת, ונבל המסגרת שהוא הנבל המוכר היום  -אך אלו לא התקיימו עדיין בימיו של דוד.
כאמור, הכלי עליו ניגן דוד, ככל הנראה, הוא הנבל הקשתי – 'כינור דוד'.

איש יודע מנגן בכינור

דמותו של דוד היא דמות רבת פנים – רועה, לוחם, מנהיג, מלך – אך קודם לכל אלה, נמצאת דמותו דוד כ'יודע נגן'. דוד הוא גם 'גיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר', אבל הוא קודם כל 'יודע נגן'.
גם בפרקי התהילים כינורו של דוד נוכח מאוד – 'הודו לה' בכנור' (פרק לג), 'ואודך בכנור אלהים אלהי' (פרק מג), 'עורה הנבל וכנור, אעירה שחר' (פרק נז) ועוד.
בהתאמה, דמותו של דוד המלך כמנגן בכינור, אולי אף יותר מאשר דוד הלוחם או אפילו המלך – היוותה השראה לאורך הדורות.
אחת הדוגמאות היפות לנושא זה הוא פסיפס שנמצא בבית הכנסת העתיק בעזה, ונחקר על ידי פרופ' מיכאל אבי-יונה. על רצפת בית הכנסת נמצא פסיפס מרהיב ובו, בין השאר, דמותו של דוד – והוא מנגן בכינור:

מדוע דמותו של דוד המנגן בכינור משמעותית יותר מאשר דמותו של דוד כלוחם, כמלך, ככובש, אפילו כבונה ירושלים?
אולי התשובה לכך טמונה במטען שאנו נושאים אתנו – ממלכתו של דוד נפלה לידי הבבלים בסוף ימי הבית הראשון, שושלת בית דוד נעלמה בראשית ימי הבית השני, ירושלים חרבה פעמיים – אך ספר תהילים, ספרו של דוד המנגן בכינור, שרד את כל פגעי הזמן. אין דבר שיכול לספר תהילים – שפרקיו מלווים אותנו עד היום ברגעי מצוקה וברגעי הודיה, בכל תפילה שבסידור, בפיוטים ובשירה.

כינור דוד

כינור דוד הפך לדימוי חזותי משמעותי מאוד, המזוהה עם דמותו של דוד ומבטא את הצדדים הרוחניים באישיותו ככותב ספר תהילים, הספר המלווה אותנו היום כמו בעת שנכתב. בשל כך נבחר נבל הקשת – הלוא הוא כינור דוד – כסמלה של עיר דוד.

בעבודות סינון העפר מהר הבית שמנהלים ד"ר גבי ברקאי יחד עם יצחק דבירה בעמק צורים נמצא ממצא ייחודי – מדליון מעוצב בצורת כינור דוד, כמעט זהה בצורתו לסמל המשמש את עיר דוד. זיהוי המדליון ארך זמן רב – קשה היה לתארך אותו, וקשה עוד יותר היה לגלות את מי שימש – אך הקסם שבמדליון היה עצום: הנה כינור דוד, קטן, שהיה טמון בעפר בהר הבית, מי יודע כמה שנים.

לבסוף, כמעט בדרך אקראי זוהה המדליון כסמלה של תזמורת יחידתית בצבא הבריטי ממלחמת העולם הראשונה – זיהוי אקראי משהו, כמעט היינו אומרים משולל הקשר. אבל אולי דווקא בכך טמון הקסם של כינורו של דוד – זהו סמל שהמריא הרחק מעבר לגבולות הזמן והמרחב, מירושלים של דוד המלך לפני שלושת אלפים שנים ועד לראשית המאה העשרים, ביחידה צבאית שעיסוקה במוזיקה – שבחרה את כינורו של דוד לסמל, אותו מצאנו אנו בעבודות סינון העפר מהר הבית בירושלים.
הכינור של דוד חוצה זמן ומרחב, אבל בסוף שב הביתה.