הסל ריק
לעגלת הקניות
מאת תמר הירדני
מכל המקומות בעולם, ירושלים הקדומה היא המקום שבו אפשר להרגיש באופן מוחשי כמעט את ה"חד גדיא" ההיסטורי שלנו: זה מתחיל עם הכנענים שמהם כבש דוד את ירושלים, אלא שאז הבבלים באו והחריבו את בית המקדש הראשון; כורש החזיר אותנו לירושלים ובנינו את בית המקדש השני אך היוונים טימאו אותו והרומאים החריבו אותו, ואז הגיעו המוסלמים שניצחו את הביזנטים אבל נוצחו על ידי הצלבנים, שגורשו על ידי האיובּים, שהוכרעו על ידי הממלוכים, שסולקו על ידי העות'מאנים, שרוסקו על ידי הבריטים וחד גדיא חד גדיא…
בניגוד לחד גדיא הירושלמי, הפיוט המפורסם מליל הסדר דווקא אינו כל כך עתיק. הוא נכתב כנראה בצרפת רק לפני כ-600 שנה, שכן הוא מופיע לראשונה בסידור תפילה של קהילת פרובנס משנת 1406. בסידור, אגב, הפיוט כלל לא הודפס, אלא התווסף בכתב יד בדפיו האחרונים. הסידור התגלגל מצרפת לאשכנז וסיים את חייו בגניזה של פראג. 200 שנה לאחר מכן, בשנת 1590, דפדף בו מישהו וכל כך התלהב מהפיוט, עד שהעתיק אותו להגדה של פסח. היתה זו הפעם הראשונה שבה הופיע "חד גדיא" בהגדה, ומשם התפשט בכל תפוצות ישראל.
אבל מה הקשר בין "חד גדיא" לליל הסדר?
יש האומרים שהכל קשור בַּגדי שקנה אבא בשני זוזים לקורבן פסח. פירוש אחר מדמה את הגדי ליוסף, את החתול לאחָיו, הכלב הוא המצרים ששעבדו את ישראל, המקל הוא המטה של משה, האש היא יצר הרע של המתלוננים במדבר, המים הם התורה (שנמשלה למים), השור הוא חטא העגל, השוחט הוא משה רבנו, מלאך המוות הוא מלאך המוות, והקב"ה הוא… הקב"ה. הפירוש הירושלמי ביותר הוא זה הרואה בפיוט משל לתהליך ההיסטורי שתיארנו לעיל: האב שקנה את הגדי הוא הקב"ה שבחר בעם ישראל; אומות העולם "טורפות" את העם הנבחר ופוגעות זו בזו כדי לתפוס את מקומו, אך הקב"ה מחזיר לבסוף את עם ישראל לגדולתו.
נסיים בחיבור המרתק בין ירושלים הקדומה ל"חד גדיא", שיצר יהודה עמיחי בשירו "רועה ערבי מחפש גדי בהר ציון". בשיר זה מתאר המשורר את מצוקתם של רועה המחפש גדי אובד ושל אב יהודי התר אחר בנו שנעלם בין העצים בירושלים:
…
קוֹלוֹת שְׁנֵינוּ נִפְגָּשִׁים מֵעַל
לִבְרֵכַת הַשֹֻלְטָן בָּעֵמֶק בָּאֶמְצַע.
שְׁנֵינוּ רוֹצִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ
הַבֵּן וְהַגְּדִי לְתוֹךְ תַּהֲלִיךְ
הַמְּכוֹנָה הַנּוֹרָאָה שֶׁל חַד גַּדְיָא.
אַחַר כָּךְ מָצָאנוּ אוֹתָם בֵּין הַשִֹיחִים
וְקוֹלוֹתֵינוּ חָזְרוּ אֵלֵינוּ וּבָכוּ וְצָחֲקוּ בִּפְנִים.
הַחִפּוּשִׁים אַחַר גְּדִי אוֹ אַחַר בֵּן
הָיוּ תָּמִיד
הַתְחָלַת דָּת חֲדָשָׁה בֶּהָרִים הָאֵלֶּה.
