מיוחד ליום הזכרון: סיפור מותו של בנימין מיוחס הילד הראשון בעיר דוד

אחיו של בנימין, יוסף, מתאר את היציאה מהחומות: "הדבר היה בשנת תרל"ג. אני הייתי אז כבן חמש. ביום בהיר אחד בא אבי ז"ל אל הת"ת שבו למדתי ויקראני ללכת עמו, ובצאתי על החצר הגיד לי בשמחה גלוי, "נעשית בן כפר, כי את דירתנו אנו קובעים מעתה בכפר "השלוח״ הסמוך לעיר, שם נחיה ושם נשאף אור ואויר, לא נשתה עוד מי בורות דלוחים, וירקות קנויים לא נאכל עוד, כי מים חיים של מעין יהיו מימינו, ובידינו אנו נזרע ירקות ונאכל".

בי"ג בכסלו תרנ"ז (18.11.1896) נשא בנימין לאשה את איסטרייא רחל בת הרב חי נבון  (זיווג של שתי המשפחות המיוחסות בעדה הספרדית בירושלים), שנפטרה בכ"ג בחשוון תרפ"ב. מסתבר שהקברן הספרדי, בן למשפחת פרנס, היה תלמיד לשעבר של בנימין, שכן הוא מציין אותה בפנקס בתואר "אשת מיסייו נבון".

לא רבות ידוע על חייו: בעיתון הצבי מתאריך 03.06.1898  מופיעה ידיעה קצרה על פתיחת כיתת ח' בבית הספר של חברת כי"ח (במקום בו עומד היום מרכז כלל) ועל העסקתו של בנימין כמורה לעברית. פחות או יותר יחד עם כינון המנדט הבריטי, נסגר ביה"ס ובנימין מצא את פרנסתו כגובה בעירייה, עד פרישתו לגמלאות.

בסביבות השעה 23:00 בלילה שבין יום ראשון ושני, אור לכ"ב שבט תש"ח (01.02.1948), נשמע פיצוץ אדיר במרכז העיר ירושלים, כאשר משאית תופת שהובאה למקום בידי המחבל אבו-חליל ג'נחו, בסיוע עריקים מהצבא הבריטי התפוצצה. אחד מעובדי מערכת העיתון נהרג וכן שניים מדיירי הבניין הסמוך. בנימין מיוחס, שגם הוא גר בבניין הסמוך קפץ מחלון דירתו בכדי לברוח מהאש המתפשטת, אולם הדבר לא הועיל לו הרבה והוא פונה לבית החולים הדסה, שם, כעבור שבוע, נפטר מפצעיו בכ"ז בשבט תש"ח (07.02.1948).

במכתב ששלח בנו רחמים לאחיו יהודה השוהה בתל אביב, נכתב:

"… אשר יגורתי זה שבוע ימים, בא והגיע בצורה הטרגית ביותר – אבא היקר איננו עוד בחיים.

על סוף שכזה לא חלם גם ברגעיו הקשים ביותר, ורגעים לא מעטים כאלה היו בחייו עלי אדמות.

לו היה בא אדם ומסכם את כלל חייו של אבא, היה מגיע לכלל עגום ועצוב במאד מאוד – עבודה ודאגות פרנסה משנות חייו הצעירות ביותר ועד לרגעיו האחרונים… יקשה לתאר מה רבו געגועיו אליכם, ובעיקר רבו געגועיו אל נגה נכדתו. כל תינוק בחצר נתקשר אליו באהבה, כל תינוקת הזכירה לו את נכדתו היחידה שלא הספיק לראותה הרבה לפני מותו המכאיב, מכאיב לכשעצמו בתור אב, ואב מסור עד לנשימתו האחרונה, ומכאיב עוד יותר עם מותו הטרגי ומלא המכאובים…

יום לפני מותו שאלתיו אם רוצה הוא לקרוא לך לבית החולים לראותו, והוא ענני מתוך חצי-הכרתו, כי מוטב שלא תבוא הואיל והסכנה אורבת כיום בדרכים… הקרבה שכזו אליה היה מוכן אדם זה להקריב לבניו ולכל משפחתו נדירה היתה בימי דור האנוכיות. תמיד חשב על נתינה, וחלף כל זה כמעט שלא קיבל בחזרה אחוז אחד מן המאה…"

קיום הלוויה בהר הזיתים הייתה כרוכה בסכנות רבות באותם הימים והתאפשרה רק בליווי בטחוני ולפיכך רק יומיים לאחר מכן, בכ"ט בשבט (09.02.1948) התקיימה ההלוויה ובנימין וארבעה אנשים נוספים נטמנו בחלקה הספרדית.

שבועיים לאחר ההלוויה, הר הזיתים היה כבר מחוץ לתחום ליהודים, עד למלחמת ששת הימים, כך שמצבה לא הוצבה על קברו. לפני כשנתיים, בעת פעולות שיקום של בית הקברות מטעם הרשות לפיתוח ירושלים, שוקמו הקברים באזור ועל קברו של בנימין הוצבה מצבה ללא שם, אולם הודות לכתוב בפנקסי פרנס אנו מסוגלים כיום להצביע על הקבר במדויק.

בשנת 2011 (כ"ב בניסן תשע"א) הוענקה לחללי מלחמת הקוממיות, בהם בנימין, אזרחות כבוד של מדינת ישראל.